[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיקה מור
/
חותם חרוט בשבילי נפשי

ליל ירח מלא. כהיה לאור היחיד שהציץ והאיר את כתלי ביתי, בזמן
הפסקת חשמל שנמשכה מעל לחמש עשרה דקות. אבל לא פחדתי, הבטתי
בהוריי הישנים והתרגשות מלאת בטחון הציפה אותי. מחייכת אני
בעודי מביטה בהם, ישנים, לא זזים, אולי חולמים, אבל מה שבטוח,
הם כאן איתי מבטיחים.
הלכתי לחדרי, נשמתי נשימה קלה, נכנסתי למיטה, מאושרת מתמיד,
מאוחדת מתמיד.
הוריי תמיד דאגו כי לא יחסר לאחיותיי ולי דבר, תמיד היו לשעת
צרה, ולשעת חגיגה, תמיד היו...
נרדמתי, קמתי בבוקר. היה זהו בוקר סגריר, מהחלון כבר לא הציץ
ירח, אף לא מלא, אמנם הפסקת החשמל נעלמה, אך הבוקר הזה היה
חשוך מאי פעם. עלים של שלכת ריצפו את מדרכת הרחוב, ואנשים חדלו
מלחצוב ולקרצף את אספלט הכביש הרטוב.
לבדי, ישבתי סביב ארבעת הקירות, ורק דמיינתי חלומות. כמה טוב.
אמא חזרה הביתה,כמה טוב ששבה הביתה, מאושרת מאי פעם, שרה שירי
אהבה, נותנת חיבוק ונשיקה. בזמן שיחה קצרה שקלחה על הלך היום,
נעלמת אל חדרה, ואני מחכה. נעלמת לרגע, לרגעים, לכמה רגעים,
להרבה
רגעים.
הרגשתי שמשהו לא כשורה עומד, ואכן כשהלכתי אל חדרה, היא באמת
לא עמדה כשורה, מצאתי אותה שוכבת כבולה, ללא הכרה, ללא נשימה,
ליד רסיסי קופסאת כדורים מפוררת. אמי לא נותרה.
הודעתי לאבי, לאחותי, לדודתי, ולמגן דוד אדום. רק בת 16 הייתי
אז, הייתכן שהייתי בפנים גדולה יותר?
בנשימה לא מסודרת, כמוכת הלם אני, מגיעים אל בית החולים,
ובטוחים כי היא אינה תשוב להחלים.
הלילה ירד על גדותינו, לא היה זה ליל ירח מלא, לא היו כוכבים
תלויים בשמים, היה זהו לילה שחור דהוי שהחשיך את נפשי ואת כתלי
חדר בית החולים.
מציאות מפורקת, שברי דברים שאיבדו את הקשרם.
היא בשלה, תחת השפעות סם, אני בשלי תחת השפעת אשמה, הם בשלהם
תחת השפעת עצב, וההם בשלהם תחת השפעת רחמים כלפיה, כלפיהם,
כלפיי.
לא נותר מקום לבטחון, לא נותר מקום לדמיון, נותרה מציאות
מפוררת שונה מזו שהיתה כלפני יממה.
מי אני? כלא יכולה להתעלם מהן השאלה הנוראית הזאת שלאף יצור חי
אין תשובה מספקת.
אולי אחד מרבים שרק רוצה להיכחד בתוך עולם מנוכר, נכחד?
אני רוצה שמים צבועים בכחול, ושמש עגולה צהובה כבולה במסגרת
קרניים למעלה בצד שמאל, ועננים, הרבה עניים חולפים ומצטיירים,
וגינה ירוקה, מלאה בפרחים, ובית קטן עם רעפים אדומים, ודלת
ראשית, ושני חלונות מציצים, ואבא עומד ומחבק, ואמא אוהבת,
ואחיות חברות, ואני לא בוכה, לא מפחדת, נאהבת, מוגשמת -  זה
היה הציור הראשון שציירתי בחיי, וכמו אז,עכשיו, היה זה הציור
הראשון שציירתי בחיים חדשים שכאלה. כילדה קטנה המבקשת עולם
הנשקף אל פניה, כך ביקשתי ברגעים בהם אמא שם שוכבת, מונשמת,
מטופטפת עירויים, עולם הלא נשקף אל עינייה,אל עיניי.
אני רק רוצה להחזיר את החיים אחורה ולהפוך את הציור למציאות.
רק לצעוק לעולם שיש לי משפחה כבעבר.
היום אחרי אינספור ימים, אמא שבה הביתה בשנית, אך הטוב שהיה
בעבר כלא נותר,
לידי, ולא שרה לי שירים, ולא פוצחת פה לאות קליחת חיים, עומדת
כחצי שורה, מנסה להחזיר את שהרסה בעבר, מנסה לצייר את התמונה
שהצטיירה מדמיוני אל הדף. מרעיפה בטחון ואהבה אליי, אך כשלה לא
ישוב לעולם, את עצמה היא הרגה ובשבילי נפשי חותם חרטה.
ליל ירח מלא. כהיה לאור היחיד שהציץ והאיר את כתלי נשמתי, בזמן
הפסקת חשמל ברגשות נפשי שנמשך מעל לחמישה עשר חודשים. פחדתי,
ולא הבטתי בהוריי הישנים ואף לא התרגשות מלאת בטחון הציפה
אותי. כי לבדי
ידעתי אותי,
הם לא כאן איתי מבטיחים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"תודה. תודה.
אני פה כל יום
בין 2 ל4"

מנוחת השכנים


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/9/07 15:35
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקה מור

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה