כתבתי לך כבר מכתבים, אבל זה, זה המכתב האחרון שלי אליך.
זה מכתב שנועל דלת אחת ופותח דלת חדשה.
זה מכתב שמשלים עם המציאות.
זה מכתב שמתמודד עם האמת.
זה מכתב שמשאיר את העבר במקום המתאים לו.
זה מכתב שמוותר על הציפיות למשהו שכבר לא יקרה.
זה מכתב שסוגר פתח שדרכו אתה יכול לפגוע בי.
זה מכתב שמקטין את המקום שלך בראש שלי, ובלב שלי.
זה מכתב שמשקיע את המקום שהתפנה רק בי.
זה מכתב שדורש ממני אומץ והרבה כוח.
זה מכתב שקשה לי לכתוב.
זה מכתב שלקח לו זמן להיכתב.
זה מכתב שמחייב אותי לפעול בהתאם למה שאכתוב בו.
זה מכתב של סוף ושל התחלה נקייה.
זה מכתב שלי, אליך.

אצלי בראש, יש תכנית מאוד מובנית לאיך העניינים מתנהלים
בעולם:
הטובים תמיד מנצחים,
הרעים תמיד נענשים,
הבעיות תמיד נפתרות,
הצדק הוא המכריע,
לכל סיפור יש סוף טוב,
והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.

וזה מה שרציתי גם בשביל הסיפור שלנו. רציתי סיפור עם סוף טוב,
עם סוף ורוד, עם סוף מאושר, סיפור שבו - בסופו של דבר - כל
הבעיות נפתרות על הצד הטוב ביותר שאפשר.
אבל לצערי, התסריט הטוב ביותר שניתן למצוא בשביל סוף הסיפור
הזה הוא לעצור אותו עכשיו, כי הוא לא יהיה סיפור עם סוף שבו
הבעיות נפתרות והאוהבים חוזרים האחת לזרועותיו של השני,
מאושרים יחד.
בדף האחרון של הסיפור הזה, אולי יהיה כתוב "והם חיו באושר
ועושר עד עצם היום הזה". אך תהיה תוספת קטנה - "בנפרד".
הם חיו באושר ועושר עד עצם היו הזה, בנפרד.
כי רק ככה הם יוכלו לחיות באושר.
הסיפור הזה ייסגר ויסתיים, וכל אחד מאתנו יתחיל סיפור חדש בספר
החיים שלו.

המכתב הזה בחלקו מהווה סיום לסיפור שלנו, ובחלקו האחר מהווה
פתיחת דף חדש, נקי, עדיין ריק מתוכן, בתוך הספר שלי.
הסיפור שלנו יישאר בספר החיים שלי, ומדי פעם אני אדפדף אחורה
ואזכר בסיפור הזה, כי בכל זאת, הוא חלק מספר החיים שלי. אבל זה
לא יקרה בזמן הקרוב. הפרק הזה בספר שלי יישאר סגור בינתיים, עד
שאני אחליט שאני מוכנה לקרוא בו מבלי להישאב אליו בחזרה.

המכתב הזה הוא העמוד האחרון בסיפור המשותף של שנינו.