אני לא בחרתי את החברה, זה הם בחרו שלא לבחור בי. לא בחרתי את
הבית ואת השעון, כי אם כן הייתי מריץ קדימה ואת הצעצועים
והבובות.

אפילו לא בחרתי את הרכבת שבחדרי היא מסתובבת כמו ראשי הסחרחר
שמסוחרר ממה שהילד עבר.
אז איפה הייתם, אבא, אימא, כשניסיתי להמשיך קדימה?
האם חשבתם שאסתדר בתוך רחוב כל כך סוער?

כי החברה המאופרת לא הייתה לי למסגרת, תמיד נשארתי במקום כקשור
למסילת רכבת, והאורות האדומים כבר התקרבו לי לפנים. היה זה רק
עניין של זמן עד שלא הייתי נרפא לעולם.

אז עכשיו מגיע לי פיצוי על שלא קיבלתי את הילדות שהתמוטטה כעץ
כרות. באמת, כבוד השופט, שאל את אבא ואת אימא שיושבים מולך
קדימה. הם יספרו לך הכול. שטעו כמעט בכול, אך אהבתי אליהם לא
תחדול.

ואני תובע את החברה. על אלימות ועל מוסר, ששום כבוד כבר לא
נשאר, רק טעם מר.
על הרצפה היא מדממת, החתולה דרוסה נשארת,
וההורים יושבים כאן עם דמעות, עכשיו נושאים בתוצאות.

כשילדים קטנים הם רגישים ואת הכול סופגים.
שנה של סבל אצל ילד תהפוך לשבע, שיחיה כמו כלב ומגיע פה פיצוי
גדול לפרח שכמעט עמד
לנבול.