פעם, כשהחופש הגדול התמתח כל הקיץ וריח של ים עמד באוויר,
ואהבה הייתה מסביב. והכול נראה מושלם לרגע, ויכולת לחשוב שהכול
אפשרי כעת ושלא ניתן לפגוע בך יותר והחיים נראו כל כך טובים,
גם אם רק לרגע. ונראה היה שמכאן אי אפשר ליפול יותר, שאולי
הכול ייעצר לפתע, בלי נפילות יותר, בלי שום מחשבה על נפילה
יותר.
ואז פתאום לראות את הכול קורס מסביבך, ורק אתה נשאר במקומך. לא
נופל, כי נשבעת שזה לא יקרה שוב. לא שוב, אף פעם. והכול קורס
מסביבך, נופל מסביבך, אבל אתה במקומך, כי מכאן כבר לא תיפול,
מכאן כבר לא תעלה. כאן תישאר לעד. זהו יום לידתך ויום מותך,
כאן תישאר לבד. באותו חופש גדול שהתמתח כל הקיץ עם ריח של ים
עומד באוויר ואהבה הייתה מסביב.
מפה לא תלך יותר, זהו ביתך, עכשיו ולעד. לא תחיה, לא תמות. כאן
תישאר לבד. עם האהבה מסביב וריח הים ששיכר אותך מאז ומתמיד.
הריח שאתה כל כך אוהב, כל כך מעריך. הריח שתמיד מזכיר לך את
הבית, המקום שבו נולדת, שבו מתת.
והנה פתאום כמו פניקס עלית לכס המלכות מן האפר. אתה לא מת
יותר, אתה לא חי יותר. אתה רק שם, רק אגדה. תיזכר לעד בתור
אותו חופש גדול שהתמתח כל הקיץ. אתה חלק ממני, חלק ממך, חלק
מהם, חלק מאתנו. אל תיעלם, אתה דרוש כאן, לנחם ולהרגיע, ולעולם
לא להפסיק. רק תמשיך, תמשיך, תמשיך, תמשיך להיות שלי ושלך,
תמשיך להיות כאן כשזקוקים לך. לעולם אל תיעלם, אתה החיים, אתה
המוות. שלי, שלך, שלהם, שלנו. איש מעולם לא זכה לכבוד הזה,
ואיש לעולם לא יזכה אחריך. אתה החיים, אתה האל-מוות. תגרום
לאדם לחיות לעד, תגרום לי לחיות לעד. רק בבקשה, אל תיעלם
לעולם. אתה דרוש כאן יותר משנדמה לך. אל תישכח, אל תשכח. תזכור
הכול ולעולם אל תוותר. לא עליי, לא עליהם. אל תוותר.

אל תישכח, אל תשכח. אל תוותר. אני לא אוותר עליך.
פעם, כשהחופש הגדול התמתח כל הקיץ וריח של ים עמד באוויר,
ואהבה הייתה מסביב והכול נראה מושלם לרגע, ויכולת לחשוב שהכול
אפשרי כעת ושלא ניתן לפגוע בך יותר והחיים נראו כל כך טובים,
גם אם רק לרגע.