|
מכאביו הארציים הוא נסוג
אלי תכלת הנהר שיבש
אדמת הבוץ עוטפת רגליו
בסדקים קורנים של אור.
מסד הארץ נותן אותותיו בירוק
הרושף מבין גדרות האדם
את להט הרוח הרגעית
במבטים חולפים של שקט.
המסילות פרושות על פני נשיאים
דרך מנהרות וגשרים של בטון
עיניי תוחמות גבולות הכרה
מבעד לשבשבת הצבעים.
הגבישים עוטפים מיתרים
ללוחות חריגים של זמן
מרכבות הכוכבים נשזרות מעצמן
למחרוזות פנינים בוהקות. |
|
|
זה לא אוסלו,
טמבל, זה סוף
הכיבוש. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.