לפעמים אני חושבת, מה היה קורה אם.
אם הייתי ממשיכה להחזיק לך את היד במקום לעזוב.
אם הייתי מקשיבה לך קצת יותר ונותנת לנו עוד יום, או שבוע,
כמו שתמיד ידעתי לעשות ונשארתי, גם שהכול היה כבר מפורק.
אולי הפעם לא מספיק האמנתי שיש לאן, אולי הייתי חייבת את זה
לעצמי. לבדוק איך זה להיות בלעדיך - ליותר מכמה חודשים
בודדים.

עד עכשיו נראה שהצלחתי לא רע.
בסך הכול, יש לי המון חברים, חדשים וישנים. הם כרוכים אחריי,
לא מפסיקים להתקשר ולרצות אותי בסביבתם. כאילו איפשהו, זכו בי
מחדש אחרי תקופה כל כך ארוכה. מדהים איך זה שכשאתה נעלם, צצים
כל כך הרבה דברים שלא הכרתי, או כאלו שהכרתי, ומשום מה לא
הבחנתי בהם. אני מחייכת הרבה יותר מאשר כשהיינו ביחד. סוף סוף
יש לי זמן להשקיע בלימודים שלי, לרדוף אחרי המטרות שלי. אני
מסתדרת טוב יותר עם ההורים והמשפחה. מוצאת את עצמי לעתים
רחוקות על סף דמעות, או רותחת מעצבים שמאיימים לקבור אותי תחת
עצמי. כאלו שחרוטים לי היטב מאותן המריבות שלנו עד לשעות
הקטנות של הלילה.

ובכל זאת. משהו חסר לי.
בין אם זה אתה או תחושת האהבה הזו, הקרבה.
אמנם אתך הייתי מחייכת פחות, אבל כשהייתי מחייכת, העיניים שלי
היו זורחות באמת. אולי הזנחתי מעט את חבריי ומשפחתי, אבל אתה
לבדך הספקת לי על מנת להיות מאושרת. גם בין כל העצבים והדמעות,
לפחות הרגשתי שאני חיה.

אני לא מתחרטת.
בעיקר כי אין טעם.
אני יודעת שיש שם מישהו טוב יותר, שיעשה אותי מאושרת יותר.
אני יודעת שניסית. שעשית הכול. ואפילו יותר מזה - אני יודעת
שגם אני עשיתי הכול. לפעמים הרבה יותר קל להישאר ביחד ולא
לעשות את ההחלטה הנכונה - לוותר.

ככה לפחות אני מסבירה את זה לעצמי
בשעות האלו של הלילה.