אוגוסט 1987.
חייל גולני טרוט עיניים, פניו מעוטרי זיפים, על נעליו ניכרים
שיירי הבוץ הלבנוני הארור, יורד מקו 274 בתחנה המרכזית.
את פניו מקבלת, במקום שטיח אדום פרוש, רצפה מטונפת, מרוצפת
בלטות שחורות, עם עבר הרבה יותר בהיר.
נעצר בסמוך לדוכנו המאולתר, בצורת שטיחון על גבי קופסת קרטון,
של מוכר הטלכרטים הבוכרי הממולח. קונה כרטיס שיחות כדי לגלות
דקה לאחר מכן שהמוכר עם הכובע הרקום והמבטא הכבד שוב פעם רימה
אותו ומכר לו טלכרט ריק. החברה שוב תחכה.
אדיש כבר למצב מאחר שיודע שגם במלחמה הזאת הוא לא יוכל לנצח.
ממשיך בדרכו לקיטון הדחוס המשמש כקופה וכמודיעין, לעת מצוא, רק
כדי לראות שהפקיד, אפעס, שוב בהפסקה.
לפחות הוא השאיר פתק, ממלמל לעצמו החייל.
רוכש חפיסת נובלס אצל הגזלן המקומי ומתיישב כדי להצית סיגריה
ולהרגיע את התופת שעוברת בראשו.
אוגוסט 2007.
סטודנט למתמטיקה, המתפקד גם כמ"פ בגדוד מילואים לעת מצוא, שערו
ארוך ואסוף בקוקו, עם זיפים שכולם הצהרה אופנתית, נכנס בשער
הבידוק המגנטי של התחנה המרכזית החדשה, בדרכו לצפון, עקב הצו
שקבל.
מדלג בין שלוליות הקולה והקטשופ הרבות המעטרות את רצפת הפלסטיק
הצהובה.
חולף במהרה על פני דוכן מכירה של אחת מחברות הסלולר, שעם המחיר
שאנו משלמים על השקרים שלהן, ניתן יהיה לרצף מחדש את כל
רוטשילד בטלכרטים.
שם פעמיו אל עבר החלון העצום של החדר המשמש כקופה, כדי לגלות
שלט לא פחות גדול המבשר את ההודעה הכל כך ישראלית "כאן לא
מודיעין".
מתחיל להרהר בכל מה שקרה לאחרונה עם האקסית המיתולוגית, מריץ
תסריטים בראש קדימה ואחורה, עד שקריאת ה"אחי, יש לך אש" פוגעת
בו בדיוק מתחת לשלט הענק שאוסר עישון במקום. |