"ישראל, ישראל. נה-נה-נה-נה-נה-נה-נה-נה-נה-נה-נה-נה
נה-נה-נה-נה-נה-נה-נה-נה-נה-נה-נה-נה-נה."
(אחד מרגעי השיא של 'סיבה למסיבה', כאשר להקה מהולנד באה
להתארח בתוכנית. המרענן הרשמי של קיץ 88'.)

רקע שלי מאוד סוציאליסטי. אבא מדלקם את האינטרנציונל בעל פה.
אח שלי לובש חולצה לבנה והולך למצעדים ב-1 במאי בכיכר כל שנה.
אימא מזדיינת עם מאמן הכושר שהיגר לכאן מקובה.
גם אוהבים אצלנו מאוד יהודים במשפחה. סבא וסבתא הסתירו יהודים
בעליית הגג בשואה, עד שהנאצים הציעו יותר. היום, כדי להראות
שאכפת לנו, הקמנו במקום מוזיאון קטן. רק 5 יורו כניסה. יש
הנחות לסטודנטים.
וישראלים, אוח גוטניו דוד שלי, שהוא שופט בפיפ"א, תמיד נותן
איזה פנדל ככה לטובתכם, כדי שתפסידו בכבוד.
כי הגויים, מה לעשות, יש להם גנים יותר טובים. ארים. וחוץ מזה
לא עיכבו להם את התפתחות הדורות בשואה.
אז אני, הייתי חייבת גם להראות שאכפת לי, וללכת להתנדב בקיבוץ
בישראל היה נראה לי פשוט מושלם.

אני עברית שלי לא כל כך טוב, אבל אחרי שראיתי בבית כתבה על
הקיבוצים שלכם, אמרתי, גוט גוט, שמה אני רוצה לחיות. הרבה שמש,
אוכל מעולה, אנשים לא מתאבדים.
אבל מה, שכחו לומר לי בסוכנות שהקיבוץ שאני הולכת אליו כבר
הופרט, וחוץ מזה, אוכל של קיבוץ זה אוכל זה מסריח.
ואלה עם הכאפיות אצלכם, לא רק שמתאבדים, אלא לוקחים אתם עוד
אוטובוס שלם. והכל בשביל מה? 72 בתולות.
וואלה הייתי מוכנה לשכב אתם 72 פעם, רק כדי שיהיה כאן שקט.
בפעם ה-69 אחמד הצליח לצעוק שכואב לו וביקש שנפסיק.

(אינגה לאודרופ. מתנדבת מדנמרק)