"היא נכנסה לחדר, סגרה את הדלת, הרימה את הטלפון ולחצה על
המקשים שלא תשכח לעולם. 10 ספרות מיוחדות, הספרות של הפלאפון
שלו. הוא שם, עם בחורה אחרת ולא חושב בכלל לענות. הפלאפון
מצלצל, השם שלה רשום שם, אבל לא, לא הפעם, כבר לא רוצה לענות.
השיחה האחרונה, אותה שיחה הייתה אמורה לשנות משהו, המילים
האחרונות "תשכח", אבל הנה היא מתקשרת. כאילו למילים כבר אין
משמעות, כאילו משהו השתנה, והפנים שכעסו, שהיו כל-כך רציניים,
פתאום החלו לבכות, כי זה הוא, אותו אחד שגורם לקרח להיות מים.
גם הוא רוצה להיות אתה, הוא רוצה לחבק, רוצה ללחוש מילים יפות,
אבל כל זה צריך להישאר בעבר. הוא לא סתם חושב עליה, הוא רוצה
להיות אתה, אבל זה לא אמור להיות ככה.
כשהיא שומעת את המילה "אהבה", התמונה היפה שלהם, שכוכבים
מנצנצים בה, מופיעה לה בראש, כאילו לא אמרו אהבה, כאילו אמרו
את השם שלו. גם כשהוא שומע את המילה "אהבה" משהו מיוחד קורה,
המשהו המיוחד שבדיוק לו קוראים אהבה, או אולי במילים אחרות:
פרפרים בבטן.
אבל הפעם הם סיכמו, הם אמרו אחד לשני, שהכול נגמר. הם היו
אמורים לשכוח זה מזה, שניהם היו אמורים להתחיל דף חדש, אבל לא
סתם כל האנשים אומרים שהאהבה בסוף מנצחת.
לבסוף, הוא ענה לה...
"הלו?" נשמע קול של גבר.
"היי, זאת אני", התחילה את המשפט שלה, "אני, אממ... אני...
התגעגעתי, אני..." הפסיקה פתאום לדבר.
"לא אמרת שהדף הזה נגמר, שציירנו ציור שלא מתאים לנו?" אמר
מילה במילה איך שהיא אמרה לו, כשרצתה שייגמר.
"הציור אולי לא מתאים לנו, אבל חשבתי, חשבתי אולי נצייר חדש?"
איזה מין ציור כבר יכלו לצייר, שוב אותה טעות? שוב אותן
מריבות?
"אני לא יודע, אני לא יודע אם זה נכון. אולי עדיף לשכוח
ולהתחיל משהו חדש? כל אחד בנפרד." ואולי הוא צודק? אולי עדיף
כבר לצייר ציור חדש, כל אחד עם עצמו, חיים חדשים, חיים
צבעוניים יותר, חיים בלי מריבות - הכול מחדש. ואולי לא? איך
אפשר לוותר על אהבה מתוקה כזאת, אהבה שאף-פעם לא הייתה ולא
תהיה לאף-אחד. אני יכולה להישבע לכם, הם היו הזוג הכי יפה, הם
אהבו בלי סוף, אהבה עדינה, אהבה אמיתית.
הם החליטו להיפגש, כי הם ידעו - רק פנים מול פנים הקלפים יהיו
על השולחן, מבטים לא באמת יכולים לשקר, רק המילים. העיניים, גם
העיניים לא יכולות לשקר, כל מבט חושף עוד סוד. כל משפט רומז
לעוד, כל נגיעה מפתחת עוד אהבה. רק הם, רק הזוג הזה היה כל-כך
מיוחד, לא יהיו עוד זוגות כאלה, כי הם נשבעו פעם שהם יאהבו
לנצח, אולי מריבות, אולי הם אומרים "תשכח" אבל מה שהם נדרו
נשאר בלב, והמלאכים שבשמיים דואגים שככה זה יהיה, כי אפילו
המלאכים שבשמיים, כשהם שם בשמיים, כל כך רחוקים, אפילו הם
יכולים להרגיש את האהבה שנוגעת בשניהם.
הציור שלהם זה לא ציור של כל אחד, בית, משפחה, ילדים. הציור
שלהם הוא אחרת. הציור שלהם ברקע שחור ובכתב גדול, בכתב אדום,
כתוב עליו "אהבה", הרי זה הדבר שאמור למלא אוהבים.
כששניהם הופיעו במקום שבו תכננו להיפגש, הוא פתאום התקרב ונישק
אותה, הוא כבר לא עמד בזה, כל-כך אהב אותה, והיא הרגישה את מה
שרצתה כבר לא דקה לא שתיים, אלא חצי שנה של סבל. חצי שנה הם
רבו בלי סוף, ולאיפה בדיוק נעלמה האהבה האמיתית?! היא חיכתה
להם מעבר לפינה, אבל אתם יודעים איך זה, כנראה זה לא היה הזמן
הנכון שהיא תגיע. משפט חכם היא למדה מהחיים האלה - האהבה נמצאת
בכל מקום, עם כל אדם. נו, זה ברור, כל עוד יש לו לב יש אהבה
לידו. אבל לא תמיד זה הזמן הנכון שאתה תראה את האהבה הזאת, לכן
לפעמים היא פשוט מסתתרת, ואתה צריך ללמוד לחפש אותה בסבלנות,
בלי צעקות, בלי לכעוס, רק לחכות לרגע המתאים, לרגע שהכול יהיה
כמו בחלום - כן, היא למדה את המשפט הזה ממנו, הוא תמיד אמר לה
את זה בכל פעם כשהיא כעסה על משהו, כשהיא אמרה שמישהו לא אוהב
אותה. ומה שממנו היא הכי נהנתה, היא אהבה את מה שהוא נתן, והוא
לא נתן לה מתנות. הוא היה אומר: "זה סתם משחקים". הוא היה אומר
לה: "אם לא מספיק לך המתנה שאני נותן לך כל יום שאני נושם, אם
לא מספיקה לך האהבה תגידי ונסיים הכול". הוא בהחלט האמין שלא
צריך מתנות, שזה באמת משחקים; המתנה הכי גדולה זה הרגשות, מה
שיש לך בלב, שאתה קם בבוקר ויודע שמישהו אחר גם קם אבל רק
בשבילך, ולא בשביל מישהו אחר.
לאחר שהתנשקו כמה שניות קצרות, שרצו להן ונעלמו פתאום, הם
התיישבו בספסל שתמיד, אבל פשוט תמיד, ישבו שם, וחברים שלהם
תמיד צחקו "אז הייתם ב'ספסל האהבה'". בדיוק כך הם קראו לספסל,
'ספסל האהבה', כי בכל פעם שם ישבו כשהחליפו ביניהם את האהבה
אחד לשני.
הם התיישבו על הספסל, וחיוך קפץ פתאום על פניה, ופתאום עיניה
זרחו כמו השמש, הידיים המתוקות שלה הזיעו, ופרפרים ריחפו לה
בבטן. והיא חשבה לעצמה "אויש כמה שמתוקה האהבה" ולא סתם הרגישה
ככה, כי זה הוא, שוב אותו אחד, אותו אחד שהיא אוהבת, ואולי
אפילו לנצח תאהב, אהבת חייה, כך היא קוראת לו, ולא מחשיבה את
זה רק למילים, הוא באמת אהבת חייה. זהו סוד "פשוט לאהוב", פשוט
לתת מעצמך, בלי לבקש תמורה.
הוא נגע בידה העדינה, ולחש לה "את זוכרת איך הכרנו?" פתאום
חיוך קפץ על פניה. "אני זוכרת ה... הספסל הזה הפגיש בינינו,
אתה זוכר את המסיבה של עדן?" התחילה להיזכר בהכול, בימים
הטובים. "בטח שאני זוכר, איך אפשר לשכוח?" "אתה צודק, אי אפשר
לשכוח." פתאום עטף את לחייה צבע אדום. "אוי ביישנית שלי, את
זוכרת איך לא רצית להגיד לי בת כמה את? כי אני הייתי בן 17 ואת
12, אבל עד היום אני חושב שלא היית נראית כל כך קטנה", חייך
אליה חיוך ערמומי. "די, אני מסמיקה." הוא ליטף את פניה. פתאום
החיוך נעלם ומבט של אהבה עמוקה נכנס לתוך עיניהם. "כמה שאת
יפה", הסתכל עליה שוב ושוב. הוא לא היה יכול להוריד את עיניו
מהמבט שלה. כמה שהוא אהב אותה, אפילו היא לעולם לא תדע, הוא
אמר תמיד שרק מי שיאהב אחת כמוה יוכל לדעת את רגשותיו העמוקים.
"את זוכרת שתמיד צחקתי עלייך? הייתי אומר שאת ממש מסכנה, ואת
היית נבהלת למה. ואז הייתי מנשק אותך ואומר שלעולם לא תוכלי
לדעת ולהרגיש את מה שאני מרגיש עכשיו, זוכרת?" היא החלה לבכות,
פתאום היא הבינה מה היא מאבדת. הוא ניגב דמעה אחת מלחייה, הוא
תמיד היה אומר לה שלאחת כמוה לא מגיע לבכות "אל תבכי - אסור
לך!" הוא התחיל לצחוק מעט, "ככה לא תיראי כמו בובה, הרי בובות
לא בוכות." גם היא החלה לצחוק. תמיד הוא הצליח להפוך את הכול
ליפה, למצחיק, הוא ידע תמיד להעלות לה איכשהו את החיוך - כי
הוא אוהב אותה. "את רואה שאת יפה כשאת מחייכת?" פניה החלו
להסמיק שוב. "אבל בובות גם לא מחייכות", הזכירה לו את דבריו.
"אבל את מיוחדת, שכחת?" הצליח לצאת בקלות מהשאלה שלה. "תגיד
לי, דני, אתה... אולי, זו סתם שאלה, אתה... באמת רק שאלה...
אתה אולי..." לא מצאה מילים נכונות לשאול. "מה?" הוא כבר לא
הצליח להתאפק. "אתה... אוהב אותי?" ואז כאילו עקרו את הלשון של
שניהם, שתקו כמו דגים. "סליחה... לא רציתי ש..." ניסתה לסדר את
מה שחשבה שפירקה. "לא, מותק שלי, זה בסדר, אני פשוט... זה נושא
רגיש, את מבינה?" כן, היא הבינה, אבל יותר מכול היא רצתה לשמוע
את התשובה. "נושא רגיש, אבל חייבת להיות תשובה, לא?" ניסתה
לשכנע אותו לענות. "כן, יש... לא ש... כן, יש תשובה", הוא
התחיל להתבלבל במילים שלו. "תגיד את האמת, אתה אוהב אותי או
לא?" הוא הסתכל לתוך עיניה, ואז על שפתיה. היא התקרבה אליו,
הוא ליטף את פניה. "תעצור!" היא אמרה לו פתאום, "אני עדיין
צריכה את התשובה. בבקשה, דני, תענה לי." הוא היה המום שהיא
עצרה אותו, והוא כל כך רצה את הנשיקה הזאת. "אי אפשר לא לאהוב
אותך, את יודעת את זה, נכון..." נשם לרגע והוסיף, "נכון,
מלאכית שלי?" על פניו היה אפשר לראות כמה הוא אוהב אותה, כמה
הוא לא יכול בלעדיה, הרי אדם לא יכול לחיות בלי המלאכית שלו.
"דני..." החלה לצחוק מעט, "רוצה שנשב פה כל הלילה, כמו פעם?"
חייכה אליו במבט מתחנן. "בטח שאני רוצה!" הלב שלו כמעט יצא
מהמקום. "דני, רוצה שניזכר איך הכרנו? זה יהיה כיף", היא לא
ידעה אם הוא יאהב את הרעיון. "את צודקת, זה יהיה כיף." היא
הופתעה לשמוע את התשובה. "זה היה יום ההולדת של עדן, היא ארגנה
מסיבה בבית שלה..." פתאום שניהם החלו לצחוק. "כה, ואז עוד אני
הייתי אוהב אותך, ואת היית אחת שכולם היו רוצים, זוכרת?" "בטח
שאני זוכרת, אתה היית מהילדים העשירים שבכיתה, תמיד היית תלמיד
טוב - מה שכבר אי אפשר לראות עליך", חייכה ואז החלה לצחוק,
"ואני הייתי אחת משלוש הבנות שתמיד היו הכי למעלה, איך קראתם
לנו?" לא הצליחה להיזכר, "המלאכיות של צ'רלי, כמו בסרט אחד."
"אה... נכון", החלה להיזכר, "ישבנו על הספסל הזה, אתה ועוד
הרבה חברים שלך, ואנחנו ה'מלאכיות'," חייכה אליו, "אתם התחלתם
לשחק בכדור, ואז אתה זרקת כדור והוא פגע בי." "ואי ואי", אמר
וצחק מעט, "עד עכשיו יש לי טראומה מהצעקות האלה, לא הפסקת
לצעוק." היא צחקה, והוא רק המשיך להסתכל לתוך עיניה. "ואז
ניגשת אליי, ביקשת ממני לדבר אתך, וחברות שלי התחילו לצחוק כי
חנון כמוך ניגש אליי." היא קצת פחדה לומר חנון. "כה, שנאתי את
החברות שלך, עד עכשיו אני שונא אותן. טוב שאת כבר לא חברה
שלהן, וטוב שאף-פעם לא היית כמוהן." "כל-כך שנאת אותם?" היא
צחקה עליו. "אם היית סובלת אותן כמו שאני סבלתי, תאמיני לי
שהיית מבינה." הם צחקו. "ואז ניגשנו לדבר בצד, עוד אמרתי שיש
לך שם יפה. אמרתי דני, ואתה תיקנת אותי לדניאל, זוכר?" "כן, זה
היה טיפשי מצדי", התחיל להסמיק מעט. "אבל בכל זאת הצלחת לגרום
לי להידלק עליך, במיוחד כשאמרתי שלא יפה לך שער רגיל ויהיה יפה
לך קוצים, ויום למחרת הגעת עם קוצים." "כן, מאותו יום כל הבנות
התחילו להסתכל עליי בלי סוף." "ואני הרווחתי שחתיך כמוך אהב
אותי, ולא רק חתיך, תמיד היית גם..." הורידה את הראש. "תמיד
הייתי מה?" הוא הסתקרן. "תמיד היית מלא באהבה, תמיד היית זה
שמקשיב... תמיד היית... מיוחד." פתאום עטפה אותם בועה, עבר
ביניהם קסם. הוא נגע ביד שלה, התקרב אליה והשפתיים שלהם
נפגשו.
הדקות של הנשיקה חלפו להן מהר, כאילו לא באו בכלל, אך טעם מתוק
הן השאירו. "למרות שהייתי גדול ממך בחמש שנים, את היית יכולה
לשחק בי כמו ילדה בבובה שלה, כי היופי שלך היה מדהים, עכשיו את
עוד יותר יפה כי את עוד יותר מפותחת." הוא נגע בבטן שלה, הרים
מעט את הגופייה, ונישק את הצוואר שלה, ואז עלה ונישק את שפתיה.
הוא תמיד ידע להקסים אותה. לפעמים, כשהיא הייתה אתו היא הייתה
מתבלבלת, מתי החלום מתי המציאות. היא הייתה אוהבת לשכב אתו על
הדשא, להסתכל על הכוכבים, ואף חלום לא משתווה למציאות הזו.
אפשר להגיד שהיא זכתה, פעם - אפילו עכשיו, היא זכתה לפגוש
מישהו כזה. אף-אחת לא תוכל להגשים את חלומותיה, בלי אביר
כמוהו. אולי לא על סוס לבן, אך הוא היה אביר אמיתי. הוא לא היה
כמו שמתארים אותו בסיפורים, הרי ממה שמספרים אפשר להבין שהאביר
אוהב את עצמו יותר מאשר את הנסיכה, אך האביר הזה - דני - אהב
אותה כמו שלא אהב לעולם, ואולי אפילו לא יאהב לעולם.
"זוכר את יובל?" ניסתה להזכיר לו סיפור מצחיק. "מה, הבחור הזה,
החנון, שתמיד רדף אחרייך ואת ניסית לברוח כל הזמן?" הוא צחק
מעט. "כן, הוא. כמה ששנאתי אותו, אבל לרוב הוא מסכן", היא
צחקה, והוא רק חייך. "דני, אני לא טיפשה, מה קרה לך? אני
מרגישה אותך, אני יודעת שמשהו לא בסדר אתך", היא נישקה אותו
בלחי. "פשוט... משהו חסר לי, משהו עמוק." היא הסתכלה ישר לתוך
עיניו. "תן לי לנחש. תעצום את העיניים שלך, רק לרגע." הוא עצם
את עיניו, היא התקרבה ונישקה אותו. הוא הזיל דמעה. "אז צדקתי."
היא ניגבה את הדמעה, הוא ניגש אליה והם המשיכו להתנשק. כנראה
האגדות צודקות, שום דבר לא יכול לעצור אהבה, הרי היא חזקה
מהכול.
אותו לילה הם ישבו בספסל, הסתכלו על הכוכבים, נזכרו בעבר
והתנשקו. ועוד אומרים, השקרנים אומרים, שחלומות לא מתגשמים, אך
למעשה - לפחות החלום שלהם יתגשם. הם השלימו אותו לילה, הם
החליפו ביניהם אהבה, לילה מקסים, מאוד מקסים."

"אז מה אימא, כאן את מסיימת את הסיפור?" שאלה ליה הבת 18 את
אמה.
"הסיפור הוא עוד ערוך, אך אולי הפעם אנחנו צריכים לכתוב סיפור
לעצמנו. לא אני - אך את צריכה לכתוב, את סיפור חייך. או אולי
במילים אחרות: לחיות את החיים", היא חייכה אליה.
"אימא, ואם אני אוהבת את אלי?" היא שאלה.
"אז תאהבי, את יכולה. אולי אפילו תספרי לילדייך את הסיפור
עליכם."
"מה, אימא, סיפרת לי עלייך ועל אבא?" היא הסתכלה המומה.
"כן, הרי לפעמים חלומות מתגשמים, וצריך פשוט לאהוב."