דמות חדשה - יוניאל. האם היא המשך לאריאל מהסיפורים
הקודמים?

יוניאל נפצע ברגלו, מרוב עבודה קשה ומאומצת, מרוב מעמסה
אידיאולוגית ופיזית שהטיל על עצמו. העצבים צורבים בגבו, עם
בוקר, המריבות עם הסביבה העוינת, הבדידות הנוראה. כל אלה עולים
על מסך תמונותיו הפנימי. כאשר נודע לו על מות אביו, עדיין לא
היה מאוהב מעל לראש בחמוטל היפה מכל נערות החבורה, בבית-ספר
ובפנימייה: "הו חמוטל, חמוטל, אם כל חי, אם כל חיי..." כך
יוניאל ברגע התרפקות עצמית.
רק סבל ולעג היו מנת חלקו עם פציעתו ברגל. אי-אפשר להשתתף
בתחרויות הכדור-רגל והכדור-סל, אי-אפשר להשתתף בתרגילי
ההתעמלות, אי-אפשר ללכת כל בוקר אל הפרדס היקר והמשחרר לחצים,
כדי לממש את גורדון ולתת דוגמה למופת לכל המורים בבית-ספר,
למנהל הפנימייה ולכל הקהילה הקיבוצית השכנה. ובעיקר, אי-אפשר
כך להופיע בפני חמוטל ולהתבונן ביופיה, סתם, בלי לומר לה מילה.
להתבונן בה, לחדור אל עולמה התמים, להיות אחד עמה, מבלי שתדע
דבר, רק במבטים. אי-אפשר לצאת לטיולים בשבת, לפעילויות מחנה
הקיץ ותנועת-הנוער. אי-אפשר להציץ לבנות במקלחת ולנסות להתענג
על יופיין הנשגב, אברי המין העדינים וגופה החטוב של חמוטל...
להיות אתה יחד מבלי שאף אחד מהבנים, או הבנות, בחבורה יידע על
הקשר הסמוי שביניהם. אי-אפשר להשתתף ביציאות הלילה, למבדקי-פחד
עם המדריכים. הרגל נחלשה ויוניאל חושש לשבור אותה שוב, אך היא
נשברת בלאו הכי שוב ושוב... הוא חייב להוכיח את עצמו, להוכיח
לחבורה שהוא בסדר, שהוא חברמן כמוהם, להוכיח לחמוטל. להוכיח
שהוא יכול לעבוד, ליצור כמו גורדון, שאיננו מסוגל לשכב כמו
פגר. אך הרופא אוסר עליו לקום.
מורידים לו גבס ראשון, כדי להניח שני, שלישי ורביעי. "עד מתי?"
הסכנה רבה; ככל שיגדל מספר השבירות, כן יקטנו סיכויי האיחוי
וההבראה. הוא איננו שקט, מתגעגע לחמוטל, מתגעגע לאצילית שלו.
הוא אוהב אותה, הוא אוהב את אהבתו אליה. לא יכול לכתוב עליה
כאן, בחדרון: "עוד מעט יגיע ברוך ויתחיל לחטט לי בחיים",
יוניאל לחוץ לפעמים, ואפילו פוחד מברוך, מסתיר מפניו. מדלג על
רגל אחת ושובר לעצמו את שתי הרגליים. הוא מרגיש מסכן עוד בטרם
הגיעה אליו בשורת מות אביו. עוד לא ארגנו לו עגלת-נכה, הוא
מפסיד חלקים נכבדים מן הלימודים. ואילו ברוך ממשיך בשלו, מאיים
על החבורה שלא יעזו להביא ליוניאל שיעורי-בית. הוא מבודד. רק
חמוטל, היחידה שמסוגלת לשבור את החרם, את חוקי המלך, ולעבור,
לא בלי-חשש, על פקודותיו והוראותיו של ברוך. חמוטל היא מקורית
ויצירתית יותר מכולן. יש לה מחשבה עצמאית בהתנהגותה וכתיבה
מקורית בחיבוריה. אילו רק ידעה עד היכן הגיע באהבתו אליה,
הייתה בוודאי מוותרת על הרבה עיסוקים בפנימייה ורצה אליו, אל
חדרו, ומחבקת אותו. היא אמנם העריצה את יוניאל על תכונותיו
הטובות ועל הברקותיו בכיתה, אך לא העלתה על דעתה, מרוב
צניעותה, כי הגבר הנאה מכולם עוד ייפול לזרועותיה באחד הימים.
הידיעה על מות אביו, "הנביא נחום" כפי שכינוהו, נחתה על יוניאל
כמכה קשה ונוראה. הוא חש וידע שזהו הפסד לא רק אישי ומשפחתי,
לא רק לאומי, אלא אפילו כלל עולמי. מבחינתו הייתה זו המכה הקשה
ביותר של חייו. כאילו חלק ניכר וחשוב ביותר מעצמו נשבר לעד,
נעלם ואיננו עוד. כאילו באו וקרעו את לבו מעליו ולא נתנו לו
מנוח. כך, מדי יום ביומו עם העצב על המוות, בלא כל שקט פנימי,
במשך שנים, היה כותב על אביו ומחפש נחמה שאיננה עוד. מנסה
להחיות את אביו בדמיון, מנסה לצייר אותו על דפיו, לא לשכוח, לא
להיפרד, כמו עם פראבדה!
אורטגה לא ידעה לנחם אותו. על אף שהיה ילד ממושמע, בן נוח
ומקשיב לאמו, היא לא ידעה כיצד להגיע אליו ואל צערו. היא לא
ידעה לנחם את אורנה ובוודאי לא ידעה לנחם את עצמה. איש לא ידע
כיצד לנחם אותם. המוות קטע את חיי המשפחה. כך היה יוניאל
לקטוע-אב.
הידיעה הגיעה שעה שבה מתכנסת הפנימייה והקיבוץ בחדר-האוכל,
לארוחת הפולחן הקבועה שלהם. בשעה קבועה, בשעות הצהריים, מגיעים
אנשים מכל קצוות הקיבוץ והפנימייה. מן המסגרייה, המפעלים,
הלול, הפרדס, המורים מהפנימייה, המזכירויות, והפועלים, בעיקר
הפועלים, כולם בבגדי עבודה. עומדים בכניסה, בתור לשטיפת-ידיים.
מי בשריקה ומי בכעס, מי ברצון טוב ומי בכאב על המתרחש בענף שבו
הוא משקיע את מיטב זמנו.
הידיעה הגיעה לקיבוץ, בשעת הפולחן, שעה שהטקס בעיצומו. שעה
שכולם ממלאים כיסאות, שולחנות, צלחות וכרס. המגישים מתרוצצים
למלא את משאלות החברים הרעבים. אפשר היה לשמוע מדי פעם בפעם
קולות של שיר וזמר, כמו לפני עשרים שנה, עם הקמת הקיבוץ. אפשר
שמישהו מחברי המזכירות, אפשר שיולק, כבר אז הוא מזכיר או מנהל
חשבונות, או מרכז קניות, או מרכז את כל ענייני המשק או... אפשר
שיולק נושא דברים בטרם נגיסות ולעיסה, יאמר כמה דברים על המאמץ
הלאומי: "צריך להתכונן לבואם של העולים החדשים. אני צריך עשרה
חברים שמסוגלים להרים אוהלים בצורה מיידית ומושלמת. זה ייחשב
לכם לשני ימי חופשה", הוא מבטיח בעורמה, ומי יודע כיצד יוכל
לקיים. בנושאים האחרים, שהם אולי דחופים יותר, אי-אפשר לדבר
בפרהסיה; יולק ינסה לפתור אותם בחדרי-חדרים, בסודי-סודות. יש
לו עוד עניינים שהוא פותר כאן, בסגנונו: "יש לי פנצ'ר בלול,
אתה לא רוצה להחליף את השו?" יעבור משולחן לשולחן ויבקש
מתנדבים למטבח, שני חבר'ה, כי אין מי שיכין את ארוחת הערב.
הרוב מתנדבים להקמת האוהלים למען העולים החדשים. צריך שני
חבר'ה בפרדס, בגלל הקטיף. אולי ינסה להעביר שניים מן הנגרייה,
למרות שטיפת-העצבים שהוא עלול לחטוף ממחק, האחראי. ואילו
המתנדבים בעם, וביניהם מוריס, דורשים מיולק את הפרד, השמור
במחסן, להעברת ציוד האוהלים.
אצל יולק, בתקופה הקדומה, במקום פולחן סביב האוכל האהוב וטעמיו
המרובים, יש כאן פולחן העבודה וסדרני העבודה. במקום התרכזות
במכתבי האהבה שאלוהים שלח להם, בדמות המאכלים, הירקות והפירות,
יש כאן בלגן אחד גדול. יולק לוחץ על צבי, האחראי על הבאר, לתקן
גם את מכונת הקולנוע: "קיימת דחיפות להציג סרט שהגיע מהמפלגה,
על העלייה וצרכיה. זהו סרט ציוני חשוב ורציני. חשוב שנדע לקבל
את העולים בהכנה מוקדמת של כל החברים בקיבוץ", יולק יודע ללחוץ
בנקודות הנכונות כדי להכין את הקרקע לעתידו של הקיבוץ.
הידיעה הצורבת הגיעה שעה שהחל פולחן מסוג אחר, פולחן הרכילות.
הקיבוץ ישב לאכול ארוחת צהרים כאיש אחד, בבגדי האחדות, בשלל
צבעי הכחול. כאן נקבעות עמדות, כאן מחליפים מזכיר ומרכז-משק
בהבל פה. כאן עולים על המזבח הקורבנות הבלתי-רצויים וכאן
עורפים ראשי מנהיגים ומחליטים על מחליפיהם. אתה חש כאן את דופק
הלב של הקיבוץ ואתה מבחין בפרצופו המשותף. כאן מקבל הקיבוץ את
כיווניו הפוליטיים החדשים ואף הכלכליים. זו לא שיחה או אסיפה
כללית שיש בסופה הצבעה. ובכל זאת, זו דמוקרטיה, לכל אחד יש
זכות לאכול ולהביע דעות אצל היושבים סביב שולחנו. והדעות
חולפות מפה לאוזן, עד שלבסוף מתקבלת פשרה, הצעת החלטה, לקראת
האסיפה במוצאי שבת הקרובה. זהו פולחן השיחות הקטנות, שלמעשה
הן-הן הכי-הכי גדולות. שיחות של ראש גדול בראש קטן ואפילו ראש
קטן בראש קטן. פולחן המילים, כנחיל של נמלים עובדות.
חדר האוכל הענק מחולק לשניים. בחלק האחד אוכלים חברי הקיבוץ
הוותיקים, ואילו בחלקו האחר, זמניים, תלמידי הפנימייה וצוות
העובדים. אין מחיצה ברורה. התלמידים מכירים את מיקומה של
המחיצה ובכל זאת, היא בלתי-נראית. התלמידים מגיעים בשתי
משמרות. הקטנים אוכלים בעת ובעונה אחת עם כל שאר חברי הקיבוץ,
אך הגדולים יגיעו כעבור שעה, בהתאם למספר שעות הלימוד באותו
היום.
באווירה של פולחן הבלגן והרעש, תתקבל הבשורה המרה אצל יוניאל
מאת רחל, הפסיכולוגית המקומית שלנו. רחל השמנה מתנדנדת לה לכל
אורכו ורוחבו של האולם. הולכת לחפש את הילד המסכן ולגלות לו על
המקרה המצער.
יוניאל רק זה עתה נכנס אל חדר הפולחן וחש מיד במבטים. מבטיהם
של המדריכים והמורים שנאבקו בו חודשים שלמים לשנות את דעותיו.
יש משהו במבט הזה, שעדיין נשאר בו סממן של התנצחות, האומר:
"הכנענו אותך, שינינו אותך"... לא ייאמן כי יסופר, יש מורים
ומדריכים שעדיין סובלים קשות מנוכחותו של יוניאל ומידיעותיו
המעמיקות בחומר ובשטח שלכאורה הם היו צריכים לשלוט בו טוב
ממנו. לכן העדיפו את ברוך עליו, התרגלו לתת דווקא לו את הציון
הגבוה. עתה, עם הופעתו של יוניאל, נראה להם כאילו הוא מנסה
להשפיע בנוכחותו, בפנימיותו ובעולמו המורכב על כל הסובב
אותו... יש משהו במבטם של מורים ומורות, יש משהו נוקב, ממתין,
בלתי-מתפשר. ויוניאל חש משהו נוסף, משהו מוזר. לא יכול להסתתר
מן המבט הזה, לא יכול להתעלם או לחמוק מפניו. זו לא הפעם
הראשונה שכל העיניים הללו מייסרות אותו, מטרידות כל-כך. המבטים
האלה עושים מן הכניסה לחדר-האוכל מבחן כניסה מדוקדק, מביך, מכף
רגל ועד ראש, שצריך לעמוד בו כל פעם מחדש. אבל כעת זהו מבחן
נורא; יש בו מימד אחר, כאילו אמרו: "תראו את המסכן, יוניאל,
אבא שלו מת!" מחשבות בוגרות של חברים, הן-הן הפוגעות בו
ובתחושותיו העדינות. אפשר שהיה נופל ומת על המקום אילו לא החל,
לפני כמה שבועות, את עבודת האדמה שחיזקה את גופו ונפשו. הרי
עמד בגבורה במאבק על העבודה, והצליח לשכנע על-פי גורדון שלהם
שאין לכפות דוגמה אישית. הצליח לשכנע במופת האישי שלו. הצליח
להוכיח טעותם, התרחקותם מן האמת הגורדונית שפגעה בנפש האמן
שלו, על החרם נגדו שסימניו עוד ממשיכים לתת אותותיהם בקרב
התלמידים. הוא לא שכח את הכפייה הנוראה שכמעט הרגה בו כל חלקה
טובה. לרגע נדמה לו כי משהו במבט הזה הביע תחושה של ניצחון
ותהילה עצמית. משהו מן הכיוון של: "הנה לך, הגיבור, חטפת מכה
ניצחת. בעל המופת חוטף מופת של סוף, של כאב, של צער". היה משהו
מטריד בתחושה שקלט, משהו מכוער. יוניאל חש כאב כבד וצורב בגבו,
כאב שכולו עשוי מבטי שנאה וקנאה. כאילו המבט הזה היה עשוי
מחומר קשה, מבט שהוא כוח, מבט שהוא אנרגיה, מעין זרימה של
חלקיקים הגורמת לו קור נורא, צמרמורת בגבו.
הבשורה המרה עברה מפה לאוזן. רחל הפסיכולוגית חיפשה אותו
וסיפרה להם מדוע. רצתה לגונן על עצמה, רצתה לאגור כוח ולהתמודד
עם זרמי הקור, להעמיד לרשותה את מבטי-החום. המבטים האלה אמרו
ליוניאל: "מסכן, בטח עוד לא יודע מה יקרה לו עוד כמה שניות,
בטח איננו יודע מהי הבשורה המאיימת עליו". כולם מביטים בו כך,
גם התלמידים. אך בין כל המבטים הקרים והמצמררים, הייתה נקודה
אחת של אור, היה מבט אחד שונה ומיוחד מאוד: מבטה של חמוטל. היא
אמרה לעצמה: "נחום, הנביא המיואש, נביא הזעם והמוסר, נביא
האמת, הלך לעולמי עד ולא ישוב. אנחנו יוצאים נפסדים". אילו
יצאה מעצמה הייתה מצליחה לקלוט אותו עד תום, הייתה מקבלת מידע
חדש על תופעת המוות מנקודת מבטו של יוניאל. מעתה והלאה הוא
יהיה חוקר של מוות. יעסוק בנושא ללא הרף. המוות לא יעזוב אותו,
עד הסוף, הסוף שהוא בעצם ההתחלה. להתחיל סיפור בסוף ולסיים
אותו בהתחלה.
כל המבטים יודעים על הטרגדיה, רק יוניאל מחייך אליה. מנסה
להתגבר על המבוכה ומחפש את המבט המיוחד שלה, כדי לחמם את הגב.
זו הפעם הראשונה שהוא במבוכה של אי-ידיעה והכול יודעים משהו
שהוא איננו יכול ואיננו רוצה לדעת עליו דבר. רחל לא ידעה איך
להתחיל, איך לומר, מה לומר... היא חששה מתגובה קיצונית,
מופרעת, התפרצות לא הגיונית. חשבה להזמין אותו אל חדרה ולנסות
לנחם אותו, בדרכה. בסך-הכול לא היה מרחק הגילים גדול במיוחד
בינו לבינה. כבר אז היו לה, לפסיכולוגית הצעירה, מחשבות
אירוטיות, שרק עשרים שנה אחר-כך נתנה להן ביטוי ביחסיה עם יוני
הצל"שניק, עם מאיר בנו של יולק ועם אריאל בנו של מוריס. שלושתם
בני-קיבוץ גדניה, הצעירים בשנים מיוניאל, העולה החדש
מבולגריה.
רק חמוטל ידעה להביע את השתתפותה הכנה בצער. רק חמוטל הייתה
יפה ומבינה. רק חמוטל ששדיה הקטנים התעגלו, טפחו, החלו לצמוח,
לגדול ולפרוח. חמוטל, ששדיה הם הפרי היחיד שיוניאל מוכן לטעום
ממנו, למעוך, לינוק, עם כל בשורה, רעה כטובה. רחל היא חדשה
במקצוע, צעירה מתחילה. רק זה עתה סיימה את הסטאג'. מנהל
הפנימייה ובית-הספר החליט לתת לה הזדמנות ולבחון את יחסיה עם
הנוער. רק חמוטל הייתה מסוגלת לנחם אותו באמת. היא היחידה
שהחליפה עמו מבטים של רמיזה ואזהרה מן הבאות: "היזהר, יש להם
ביד חומר נפץ, פצצה מוזרה, אכזרית ומסוכנת". היא כיוונה את
עיניה כך שיוניאל יוכל להבחין כי הנפץ נמצא בלשונה של רחל, אך
לא ידע עד כמה מסוגלת לשון כה רכה לפוצץ את לבו ואת נשמתו.
מבטיה של חמוטל אמרו לו: "אני משתתפת בצערך, אך היזהר ממנה!"
אבל יוניאל לא עמד על סוף דעתה, לא חש בצער הקרב, אלא רק במאבק
העבודה הגורדוני. חמוטל במבטיה הדקים והמרמזים ניסתה להגן
עליו, למנוע ממנו את דקירת הלשון בגופו ובנפשו, את הכאב החד
והאפל. למנוע את הרגע המר שלאחר הבשורה המרה.
יוניאל ישב במקומו הקבוע, הרחק מברוך ולמרבה הצער לא בקרבת
חמוטל. הוא ישב ליד הבמה הקבועה בקצה האולם. בין הפסנתר הישן
והעציץ הענק, שבו פרח לו פרח יסמין אחד, שנותר מן האביב ועמד
לסיים את הפצת הבשמים הנדיבה שלו. הרמיזות הדקות במבטיה עוררו
אצלו פתאום, יותר מתמיד, משהו, כמו רגש עילאי, כמו קרן-אור,
כמו משיכה, חום ואולי תאווה. כמו יצאה לה קרן-שמש אחת מלבו
ובחיקה מכתב אהבה אליה, דברי מתיקה אל שפתיה. שפתיה הנחשקות של
חמוטל היו יצירת מופת בעיניו, ביופיין הזכירו את האישה המחייכת
בציור של האמן מוריס, התלוי על הקיר בביתו. מעולם לא ראה את
חמוטל כך, מביטה אליו; מעולם לא ראה מבטה מלא רמיזות לקראתו;
מעולם לא ראה בה נערה של חמלה וצער. הוא לא הספיק לטעום פירור
אחד ממטעמי פולחן הצהרים ואת צלחתו לא הספיק למלא בכפית אחת של
מרק. רחל כבר עמדה לצדו, כמו על המשמר. צלחתו ריקה, ולבה מפרפר
מן המשימה שלקחה על עצמה:
"אני צריכה להגיד לך משהו מצער ואני לא יודעת איך להתחיל",
פתחה וקולה רועד בגרונה.
"בואי, שבי עמנו אל השולחן. נדבר בשקט, נאכל משהו. רק הגעתי
מהכיתה ואני על רגליי כבר שעות. התחלתי לעבוד משעה חמש בבוקר",
תשובתו נשמעה לו כתשובה של חלוץ ותיק. במקום לעזור לה,
בסך-הכול הכניס אותה ללחץ ולחוסר ביטחון במשימתה ובתפקידה
הקשה.
"אני רוצה להגיד לך משהו שאחריו לא אוכלים", התפרצה מעט, המים
געו בגרונה, לא הצליחה לסגנן לעצמה את המילים ובוודאי לא את
המחשבות.
"אולי תסכימי שבכל זאת אטעם משהו, אני מת מרעב. אם אי-אפשר
לוותר לחלוטין על הבשורה הרעה, אולי תוכלי לשמור אותה עד גמר
הארוחה. אני לא מאלה שאוהבים את הבשורה המרה והיא להם כמו מזון
של יום-יום. אני מוכן לחיות טוב יום-יום בלי בשורות רעות. אז
בואי, רחל, תחזרי אליי בעוד עשרים דקות, בבקשה? תודה!" התלוצץ
יוניאל, כאילו ביקש לשכוח מכל העניין. ואכן, רחל ראתה בזאת
הזדמנות פז לנטוש את המערכה הקשה בשבילה, ושבה אל מנהל
בית-הספר. סיפרה לו על תגובתו המוזרה של התלמיד וביקשה לשחרר
אותה מהודעות אבל ובשורות איוב כאלה, למשל. אך המנהל לא מסכים
עם רחל, בשום פנים ואופן לא ישחרר אותה. הרי תפקידה של
הפסיכולוגית בעתיד להיות נוקשה, לא רק רכה ונעימה: "עלייך
לחזור אליו מיד ולהפסיק אותו באמצע הארוחה!" דרש ממנה בתוקף,
"הרי ידוע שהבשורה הרעה חייבת להקדים את הטובה", כך חושב על
עצמו יצחק ז' המנהל. אילו באו אליו, היה מפסיק הכול ומקשיב...
יצחק ז' הוא מנהל לדוגמה ולמופת בפנימייה הסמוכה לקיבוץ. יצחק
הוא גם חבר קיבוץ ואחד מסגניו האהודים של יולק.
אחרי שהלכה, הספיק יוניאל לקבל מידע על מהות הבשורה. יגאל וארי
שישבו בשולחנו, אמרו לו שקרה משהו לא נעים אצל אבא שלו, בבית,
ברמת-גן. הם אמרו שכבר כולם יודעים בפנימייה ואפילו כל הקיבוץ
יודע, חוץ ממנו. לא יודעים איך להגיד לו את זה. "והנה רחל רצתה
להגיד לך, ולא נתת לה הזדמנות", אמר יגאל ובקולו לא הייתה כל
נימה של ציניות. יוניאל לא היה צריך יותר מזה כדי להבין שהמצב
חמור בביתו. הוא לא סיים את הביס הראשון, הוא לא הספיק למזוג
מן המרקייה הכללית אל צלחתו. טעם הכף הראשונה והמלוחה עמד על
שפתיו ולשונו. הספיק להניח בתוכה תפוח-אדמה קטנטן ומרח מעט
מיונז. התפוח כבר התפלל על רגעי חייו האחרונים והיה מוכן
להקריב עצמו בפיו. והנה הייתה לו תחושה שלא יצליח לחדור אל
קיבתו של בן הנביא נחום. הוא משאיר גם אותו בצלחת, עם כל יתר
החמוצים, המלוחים והלא מבסוטים. הוא אמנם קם ממקומו, די המום,
יוצא מחדר-האוכל וחש בכאב מבטיהם השורטים את גבו ומטרידים את
מנוחתו. הוא קם וחושב שאולי קרה משהו נורא לאמו, לאביו חס
ושלום, שלא נדע מצרות... אולי קרה משהו לאחותו האהובה?! הוא אץ
אל חדרו הצפוף, אוסף את בגדיו, מסדר את ניירותיו, מחברותיו,
עבודותיו, לוקח עמו את הכתבים הסודיים, להסתירם מפני הסכנה של
ברוך החטטן. עושה לו חבילה של בגדים ורץ עד קצה יכולת הנשימה
אל הכביש, לתפוס טרמפ הביתה.
למרות שהיה מסור ונאמן לעבודתו כבן, היה קשה לו למצוא עשרה
צדיקים שיהיו מוכנים לבוא ולהתפלל למען נשמתו של אביו. כל בוקר
היה מתרוצץ ברחובות העיר כדי למצוא תשעה פנויים, לומר "קדיש"
למען נשמתו של נביא במקום לרוץ אל הפרדס ולעבד את האדמה על-פי
א.ד. גורדון. לא היו לו אחים ולאמו לא היו קרובים, כולם נשארו
בבולגריה. רבים מהם נסעו לאמריקה הגדולה והעשירה, זו שמבטיחה
חלומות באמתחתה. היכן שיהודים מאמינים באלוהי הכסף ומנסים
להימלט מצרותיו הלאומיות של העם היהודי. "כן, לברוח מן המלחמה,
כל מלחמה היא סיבה טובה לבריחה!" כך יוניאל, והמוות גם הוא
סיבה טובה לבריחה מהכול. עתה הוא התמנה לראש המשפחה, למרות שלא
ראה עצמו מנוסה דיו וגם לא קיבל מינוי רשמי מאמו. צריך לדאוג
לאימא, צריך להחזיר את אורנה אל בית-ספרה, ללימודיה. צריך
להקים את המשפחה מחורבותיה ולהשיג איזו פרנסה מינימלית לאמא.
יוניאל לא אהב לשכוח ובעיקר לא רצה להשכיח את אבא. לכן נהג
לדבר עליו ולספר לאורנה על  "הרצאות" שאבא נתן בפני קהלים
מסוגים שונים ומשונים בקריה בתל-אביב: "אנשים היו מגיעים מכל
פינות הארץ", אמר לה ובעצמו חשב, "זה לא שקר, לומר שהחיילים
באים מכל פינות הארץ". והמשיך לומר: "אבא אמר להם את דברי האמת
הישר בפניהם היפות. לאבא היה האומץ להגיד את האמת המרה שאיש
אינו אוהב לשמוע. לכן פחדו מפניו, הסתייגו ממנו, ברחו מאתנו.
אבא לא פחד מכלום, לא מאיש, לא מאישה ואפילו לא מן הצבא
והמשטרה. אני ואת, אנחנו לא מסוגלים לומר מחצית מדבריו הקשים,
שלא לדבר על הנושאים. אבא ניבא את ימות המשיח. הוא ידע כי לפני
בוא המשיח, אנחנו, כעם וכמשפחה נעמוד בפני מצב מלחמה, עוני
וימים קשים מאוד. אבא היה לא סתם נביא, הוא היה נביא זעם
שנבואותיו מתקיימות. תראי איך המדינה מאבדת את צביונה ובמקום
לחזק את שורשיה, היא משתחווה לערכים מיובאים מאמריקה. אבל תמיד
ערכים שכבר איבדו את טעמם וערכם לפני עשרים שנה באמריקה. במקום
ללמוד מן הטעויות, חוזרים עליהן". יוניאל מסביר ואורנה שותה את
דברי החוכמה. היא מעריצה את אחיה מאוד-מאוד. מוכנה ללמוד ממנו
תמיד. הם מתחבקים בחיבה, כי כל רגע יקר ביחד, מבחינתם, כמו
פגישה ראשונה ואחרונה. תומכים זה בזו, רוצים לחזור ולחיות
ביחד, במשפחה אחת, כאיש אחד. אבל המזומנים, הכסף הזה שזורם
באמריקה, חסר, חסר להם עכשיו יותר מאי-פעם.