בסוף העולם ישנו מקום מרוחק ומנוכר מאוד, הרחק-הרחק מכל תרבות
אחרת ישנו מקום הנקרא קיבוץ גדניה. ובמרכזו חדר-אוכל מוזנח. לא
צריף מוזנח שצבעיו מתקלפים, כבר לא. יולק בנה בניין לבנים
ובתוכו הרשה לתלות על הקירות, רק כמה מציוריו של מוריס. אין
צמחים, אין פרחים, אין דגש אסתטי למען התפתחות החברים ועידונם.
מן האולם הזה, ניתן להשקיף ולראות את הדשא הגדול. ומן הדשא רחב
הידיים ניתן להשקיף ולראות את המועדון החדש. קודם עמד כאן
המועדון הישן וארון-הקודש, מוזנח לו בצד, נכלם, כמו הוטלה עליו
קללה. אותה קללה מוזרה ונסתרת המטילה מורא ופחד. יום אחד הגיעו
הטרקטורים והפועלים השכירים של יולק, וקירחו את המועדון ואת כל
השטח, אך לא מצאו מקום מתאים להניח בו את הארון. והיה הארון
נודד מבית הכוהן לבית החזן וחוזר חלילה. זה הארון שעליו רובצת
אותה קללה בלתי-נראית ומחרידה.
אריאל עומד מול הפסל של יוני, ברחבת בית-התרבות. במשך הזמן
יולק הקים במקום הזה מועדון חדש על-שם סרן יוני ליפשיץ ז"ל.
בית-תרבות זה נקרא "בית יוני". הפסל של יוני הוא שחור ועשוי
ברונזה. פסל ללא כל זכר לאבר-מין כלשהו, לא זכרי ולא נקבי.
חייל שעוצר את האויב בגופו ובידיו, בלי אבר-מין זכרי.
רק זה עתה הגיע לפסגת גדניה, נזכר בדידה, בטל, בחמדה ובאוסרת.
רק זה עתה ראה את טל היפה מכול יושבת על הספסל ליד המועדון
הישן. יושבת כמדונה המצחקקת של ליאונרדו, יציבה וגאה. יושבת
באחת מן הסוכות שנבנו במעגל, מסביב למועדון הישן. רק זה עתה
ראה אותה יורדת מן הגבעה דרך שדרת האזדרכת אל הכביש. צועדת על
הכביש ונעלמת בין שיבולי החיטה ועצי הפרדס... לבו מתמלא
געגועים. לעמוד ליד החדש ולחיות את זיכרונו של המועדון הישן.
חש כאב צורב על ההרס של השיתופיות בחברה: "במקום לחזק את
זיכרונות החגים המשותפים, את החוויות האדירות של הקבוצה, את
היחד באינטימיות, יולק בונה פסלים אילמים וקרים. פסלים בלי
מין. הוא בונה סמל ואינו קולט את משמעותו. בונה 'תאי-תרבות',
במקום תרבות של חיים, זרימה וחדווה. 'בית-יוני' הענק, העוצמה
שלך והגודל שלך לעולם לא ימלאו את 'החלל הריק' שנוצר מאז נעלם
המועדון הישן הקטן שבו צפופים היינו כמו זרדים במדורה הלוהטת",
הוא מסביר ל'בית-יוני'. וליוני הוא מוסיף ואומר: "אתה לא יכול
לבוא במקום 'החלל הריק' של הנשמה. התרבות שלנו היא סך-כל
הזיכרונות של כל יחיד ויחיד. של החברים, כשהיו צעירים ויפים,
מוכשרים ונלהבים, מלאי מרץ ורצון טוב. כאשר החברים הסכימו
לאחוז יד-ביד, לבנות את הפואמה השיתופית, לרקוד יחדיו. החברים,
שידעו לנשק נשיקה ראשונה בהסתר... וכמו המועדון וזיכרונותיו...
גם העצים נפלו. חורשת האקליפטוס נפלה בלא עת. יהיו חייה צרורים
בצרור החיים, בגן-עדן תהיה מנוחתה... בעבור שאני, אריאל, משלם
ח"י לירות... החורשה איננה, המועדון איננו, זכרם יהיה ברוך.
נפלו בעת מילוי תפקידם. זו התרבות שאני מתאבל עליה. מרגע
שהוכחדה התרבות, נכחדים עמה גם האנשים. מכחידים את עצמם!"
"אני זוכר את עצמי עומד במועדון הישן. אני מתפלל וקורא מספר
יחזקאל הנביא. אני עולה לתורה. אני זוכר את אבא ויולק כל הזמן
רבים על הפרד ועל הצריף המתקלף. אבא מאשים אותו על הפרדס שלו
ויולק מתפוצץ מכעס. אבא בעד לצבוע את הצריף ויולק נגד. יולק
מנצח את אבא. הכלכלה מנצחת את האמנות. הוא הרס לנו גם את הצריף
ועמו נעלמו הזיכרונות של היחד. במקומו בנה אולם אכילה בצורת
לול ארוך, עשוי לבנים. אני זוכר את עצמי בר-מצווה".
"ברוך שפטרנו מעונשו של זה", מוריס מכריז באוזניו, מרוצה.
מרוצה, משמע היה אומר: "הגיע הרגע שלו ציפית כל-כך, הרגע
שביקשת תמיד להקדימו; קח אחריות על עצמך מעתה והלאה!"
"אני זוכר את עצמי קורא מפרק א' של הנביא יחזקאל, על כוכב נוגה
והקשת בענן..." כמו מתרגל את עצמו לקראת הפגישה עם מיכאל,
המורה הדגול של יוניאל בפריז. מכין עצמו לפגישה עם רוני
הרקדנית, המורה לריקוד, ועם תלמידתה דידה. מכין עצמו לקראת
דידה, התימנייה היפה מכל התימניות בעולם, לגבי דידו. כך היא
מקושטת לנצח בלבו.
אריה אוהב את יונתן ליפשיץ, כמו אח, כמו את זוהיר. בשביל אריה
הוא כבר בן חמישים שנה. נראה לו כל-כך גבוה, גדול ואמיץ: "סרן
בצבא זו לא סתם דרגה. זהו בטח אדם רציני, שנלחם למען המדינה".
בן 24 בלבד היה יונתן. מרדפים אחרי מחבלים, היתקלויות, מארבים,
דם ומוות. הצליח עוד לרשום את ההיתקלות הארבע-עשרה. גילף אותה
על-גבי המתכת של העוזי שלו. כפי שגילף את חייליו. על נשקו חרט
כל מארב, כל ניצחון על מחבלים. הקרב נגד המחבלים בבקעה, הקרב
האחרון. הסוף שלו ושל מפקדו המוכשר. שני קצינים שצמחו במסורת
"אחריי" ונקטלו ראשונים. שני אצים למרחקים ארוכים נגדעו, כמו
עצי האקליפטוס. רק נחת ההליקופטר, רק ירדו, יצא מחבל מן המערה
וקטל את שני המפקדים, שני הענקים. רק ברגעיו האחרונים הצליח
יוני לקטול את המחבל הזה.
בן 24 בלבד היה יוני בנופלו בקרב האבוד. את כובע הצנחנים שלו
ואת העוזי ניתן לראות עד היום, בבית-יוני, בקיבוץ גדניה, קיבוץ
האנדרטאות. שם בחדר-הזיכרון, תמונת-ענק על הקיר. רגע לפני
הסוף. תמונה בשחור-לבן.
אריאל זוכר את עצמו בפגישה אחת עם יוני. אריה בן שתיים-עשרה,
מחופש לילדה חמודה, פורים. יונתן עובר ליד המועדון הישן, מתפעל
מן התחפושת, מגיב ספונטאנית בגישה ישירה:
"מי זאת? חתיכה חדשה בקיבוץ? אריה! לא הייתי מזהה. תחפושת
מוצלחת! לרגע חשבתי שזו מתנדבת חדשה ויפהפייה שאני לא מכיר,
שרק עתה הגיעה לקיבוץ. אתה יודע, אריה, גברים שמוכנים להתחפש
לנשים זה משום שהצד הגברי שלהם יותר מדי מפותח. גם אותי חיפשו
פעם לנערה. גם אני אהבתי פעם נערה בשם טל ורציתי להיות בדיוק
כמוה..." אריה המום, איך הוא הבחין. "איך הוא קלט שהצד הגברי
שלי הרשה לי להתחפש לילדה. איך ראה מאחורי המסכה את הצורך שלי
להידמות לטל?"
הלך לו קלף, ליוני. עם בנות אצלו זה כמו אצל זוהיר. גם עיניים
יש ליוני כמו לזוהיר. כשזוהיר מתרוצץ על מתלול צורים, יוני
מתרוצץ על גגות בתי-הילדים, בין השיחים, על העצים ובין גדרות
הלולים. מכין לעצמו כלי-זין, מחדד את אולרו ומרכיב לעצמו
רוגטקה, דהיינו קלע, כמו זה של דוד המלך. לידו משרתים קטנים,
העושים דברו. כבר בילדותו היו משרתיו כחייליו. צבי רץ להביא
לו, על-פי פקודותיו, את חלוקי-האבן הדרושים לצליפה ולחיסול כל
חרדון מצוי. אחר-כך אליהו, מאיר וצבי רצים אחריו אל שובך
היונים הצחורות של מוריס. כי מיולק פוחדים. מכוונים ביונים כדי
לפגוע ולהרוג. יוני אוחז ברוגטקה וצבי באולר. אליהו ומאיר
אוספים את השלל. מוריס אינו מבין כיצד התמעטו היונים בשובך שלו
ולא בשובך של יולק. הרי יש תחרות מתמדת בין השובך העממי-הפשוט
של מוריס, לזה הענק, הבנוי לתפארת, של יולק.
יוני ומשרתיו, מלקטי היונים הצחורות, אשפי הפיקניקים
וטבחי-הצלייה באש. צולפים רק ביונים של מוריס ואוכלים בתיאבון
רב את פרי-מעלליהם האסור, מבלי שאיש יבחין במעשיהם. מסתננים
קטנים. חבלנים. יוני מחדד את יכולת הקליעה למטרה וצבי מחדד את
יכולת המאבק שלו בסמכות שמעליו. צבי נאבק ביוני משום שחש עצמו
כעץ בונסאי מול יוני, עץ הארז הענק. להיאבק בעץ הארזים, מטעם
רצונו לצאת ממסגרת הראדאר הקיבוצית ומתחומי הדעות הקדומות
עליו. צבי הוא פחדן המחופש לגוליית ואילו יוני הוא גוליית
המחופש לדוד המלך. בזכות אומץ-לבו המופרז של יוני, צבי לומד
להיאבק, לחזק את שריריו ולהתגבר על כמה מפחדיו הרבים. יוני
מעביר לו סדרות, כמו אלה שצבי מעביר לקטנים אחריו. והקטנים הם
אליהו ומאיר שמעבירים לאריה את סדרת 'המאו-מאו'. (ואריה, למי
יעביר?...) יוני מעביר לצבי סדרת א"ש-לילה. תרגילי ריצה
והסתננות-יחידים בלילות בין הפרדסים החשוכים. צבי חייב להתגבר
על פחדיו הרבים. מעביר לו סדרות ארוכות, בדומה לזו שזוהיר
מעביר ללילית שלו. יציאה לציד-ארנבות, בשדות הקיבוץ, באמצע
הלילה, בלי הכנות מיותרות: יוני מחופש לגוליית וצבי לדוד
המלך.
כמה וכמה פעמים כבר החליט יוני לעזוב את הצבא וזהו, לשוב
לקיבוץ שלו. זהו ביתו. אך לא החזיק מעמד. המתח הזה מושך אותו,
העשייה הלאומית מושכת בחזרה לצבא. ניסה להשתלב בקיבוץ, ניסה
ולא הצליח, משום שלא רצה להשתלב בו כאחד העם. "יוני חמודי,
הצבא קורא לך!" קריאה זו נשמעה לו הרבה יותר מהממת ומתאימה
לאופיו. המשימות האמיצות והמסוכנות משכו אותו בחזרה. קצינים
בכירים ראו בו עתיד. משכו אותו לצאת מן המסגרת הקטנה והלוחצת
של הקיבוץ הלאומי, משכו אותו למלא אתגר רציני בחיים:
"אני לא אחיה עד גיל עשרים וחמש", נהג לומר לנו, לכולם, גם
לקציניו, גם ליולק. אריה שומע את יוני לא פעם, כשהוא משתעשע
ומפחיד את יולק: "הדברים המסוכנים שאני עושה בצבא לא יאפשרו לי
לחיות. אני חי בסכנה מתמדת". הכאב צובט לו בעצבי-הלב, לאריה,
כשהוא שומע את יוני מתפאר במותו הקרב: "הרי יוני בסך-הכול רוצה
להביא תועלת למדינה ולעם. יש בדרכו זו מימוש של ערכים,
אידיאלים ומצוות. למה הוא מתפאר במותו?" אריה מתעמק במותו הקרב
של יוני.
"מישהו הרי חייב לבצע את העבודה המלוכלכת!" נהג לומר בכנות,
מבלי לחשוב על האפקט המזעזע שהמוות מעורר ביולק ובחבריו. היה
אהוב על רפול, על גנדי ועל משה וחצי. הם באו לקיבוץ, אחד-אחד,
בכו וסיפרו על גבורותיו, על עלילותיו, על יוני הגיבור שקיבל
צל"ש משר הביטחון! על יוני בעל העוז והמופת שקיבל צל"ש שני מן
הרמטכ"ל!
מבצע כארמה, יוני נפצע. מובילים אותו לבית-חולים. יוני לא
מחזיק מעמד בבית-חולים. הרופא הרשה לו ללכת מעט, במסדרונות
בית-החולים, אבל ציווה עליו לנוח הרבה. יוני בורח מבית-החולים,
למרות כל אזהרות הרופאים והאחיות החמודות. חוטף ג'יפ לא שלו
ודוהר אל עבר הירדן, כדי להציל את החיילים שלו. להציל את
פקודיו, למען יראו הירדנים וייראו. יוני יודע מהי אחריות על
פקודים. במשך שנים רבות למד ממערכת היחסים שיצר עם המשרתים ועם
צבי שלנו. יוני יודע מהי אחריות לחייליו, אך אין לו כל אחריות
לעצמו: "עד גיל עשרים וחמש, לא יותר..." איך? כיצד ניחש את
עתידו. רק בן עשרים וארבע היה. לא הותיר אחריו אלא פצעי-בגרות
בלבד.
"את האולר הזה קיבלתי מיוני ליפשיץ, ליום הבר-מצווה שלי", אמר
אריה על קברו של גיבור הקיבוץ. מוריס ביקש מאריה לדבר. התחנן
בפניו, שכנע אותו להופיע, להביע את רגשותיו ולנסות את כוחו
כאמן יוצר. לכתוב משהו שיוצא מהלב, לבדוק את יכולתו להביע את
עצמו, לשחק את עצמו באמת, להיות איש תיאטרון בפני קהל רבבות.
"האולר הזה הוא אות לידידות-עולם ביני ובין יוני. יוני היה
גדול ממני ותמיד חשבתי שההבדל הוא לפחות עשר שנים", פתח אריה
לאוזני עשרות-אלפי צופים, שבאו מכל קצות-הארץ, ללוות את גיבורם
בדרכו האחרונה: "תמיד הייתה לי הרגשה כי בין יוני לביני הפרידו
עשרות שנים, אולי מאות, בגלל הניסיון הרב שרכש בזמן כה קצר.
עובדה, הוא החליט לתת לי את אולרו ובכך לקבוע שינוי מכריע
ומשמעותי. האולר הזה בידיו של גיבור-מלחמה איננו כלי הגנתי
בלבד. אני אינני גיבור-מלחמה ולא גיבור כלל. בידיי האולר הזה
הפך להיות כלי הגנתי בלבד ואולי פחות מזה. בידיו האולר היה
יכול להיות גם כלי התקפה. יוני, צר לי עליך, מדוע לא עמד לידיך
האולר הזה, כדי למנוע את נפילתך?" דמעות עלו בעיני חוה ליפשיץ,
אמו. אצל חיים, אביו, לא הייתה כל רטיבות בעיניו. פניו קשוחים,
הכאב אוכל אותו מבפנים והוא איננו מראה דבר לאיש, גם לא לאשתו
חוה. אריה מדבר אל שניהם, הוא רואה אותם קרובים, מולו. הוא
מבחין בתנועותיהם הקטנות. הגרון, העיניים, האף והשפתיים. אריה
מתרגש והתרגשותו משפיעה על דבריו ודבריו משפיעים על ההמון.
ההמון מגיב, מנגב את הרטיבות מעיניו, אך לא חיים. חיים מסתיר
את הכאב, הצער והבכי.
"אולי אינכם יודעים, אך יוני העביר אליי אולר שבו נהג גם לגלף
את עבודות העץ האמנותיות שלו. אולי אינכם יודעים דבר על
כישרונות הציור והפיסול שלו. אך אבי, הצייר מוריס, סיפר לי. גם
הוא העריך את כישרונו של יוני. על יוני מספרים לנו
סיפורי-גבורה. באים קצינים, מהבכירים בצבא, ומגלים לנו טפח.
באים רמטכ"לים-לעתיד ומוכנים לפתוח משהו מסודותיהם. באים
קשוחים... אני לא קשוח. את יוני הכרתי עם האולר הזה, מגיל
צעיר, מדלג על העצים. לא כדי לשיר: 'יונתן הקטן', ולא כדי
לשבור ביצים בגן, אלא כדי לשכלל את עצמו כאמן. אינני יודע אם
האולר אכן שימש אותו בשעת הקרב, בהגנה או בהתקפה. אך ידוע לנו
היום, שהיה מבין המסתערים קדימה והקוראים: 'אחריי'. היום יום
מיוחד מאוד, כי יש בדעתי לגלות לכם על 'אחריי' מסוג אחר.
"האולר הזה בידי משתנה ומקבל משמעות אחרת. שעה שיוני מעביר לי
את אולרו בירושה, הוא ידע שאצלי תיעלם משמעות הקרב, בהתקפה או
בהגנה. האולר הזה הוא בשבילנו, חברי קיבוץ גדניה, אולר של אמן
הגילוף. אולי לא אמן ידוע, אפשר שאני רק שוליה של אמן. האולר
הזה עבר מידיו של אמן, המעביר את כליו האישיים, לידיו של
שוליה. כאמור, אני בנו של צייר ידוע. אמנם אני שוליה בתחום
אחר, אך מדוע נתן דווקא לי את אולרו? מדוע מעביר הגיבור את
כליו האישיים לאנטי-גיבור?" מבטו של אריה נפל הפעם על פניו
החתומים של רפול. אין בפניו כל תגובה שניתן להגדיר אותה. רפול
מקשיב בעמידה מתוחה, והמתח שלו נמצא בכל חלק וחלק מאברי גופו.
רפול, כמו חייל בהיכון מתמיד.
"הלוואי שהאולר הזה ייתן בי כוח להגיע לאותה דרגה באמנות,
שאליה הגיע יוני באמנות הקרב וההקרבה. מפקדים של יוני אומרים
עליו דברים מרגשים, חיילים שלו מגלים צד אחר באישיותו. יוני
היה מטפס על העצים הגבוהים ביותר בצבא כדי לחלק משכורות
לחייליו. אני לא חושב שזו בושה לדבר על האמת הזו ובמעמד זה
דווקא. אני לא מביע דעה פוליטית. אני מתייחס לעובדות. אם אכן
הסיפור הזה הוא אמיתי, ואני אומר זאת כשדמעות מרטיבות את
עיניי... אם זה נכון שיוני נהג כך, לא לאבד רגע על-מנת לחשל את
חייליו... זה הרי תפקידו, לא? אמנם זה מוזר מאוד, לכמה חיילים
ולכמה אנשי מילואים, אבל אחרי הכול, תודו שזהו מעשה מקורי
מאוד. אם כן, האולר הזה הוא סמל למקוריות מאין כמוה של יוני.
יוני שלנו נולד כאן, בקיבוץ הזה. יוני צמח כעץ לתפארת. הלוואי
שכולנו, כל אחד בתחומו, נמצא דרכים מקוריות, כאלה או אחרות,
כדי לפתח את עצמנו ולעזור לזולתנו להתפתח ולצמוח בצורה
מקורית", אריה מביט בקהל הזה, רואה חברים מקיבוצו וביניהם
מוריס ורוניה, עומדים יחדיו. ידו של מוריס על כתפיה של רוניה,
רוצים להגן איש על אחותו מפני הסכנות והמלחמות. פניהם מפיקים
סיפוק-מה מדברי בנם, למרות העצב. הנה פרי-בטן שיצא מתוכם, הנה
מעשה-אהבתם מקרין כמה מילים ומשפטים רבי-תוכן.
"האולר הזה הוא מתנה מיוחדת, מאיש הקרב לאיש האמנות, מאמן
לשוליה, ואולי יש בו מן הסמליות... מן הקרב למען היצירה
המקורית. יונתן ליפשיץ, האם ידעת מה אתה עושה? ההקרבה שלך הפכה
ליצירה. לחיפוש דרך מקורית. מן המלחמה אל האמנות. ולא סתם
אמנות אלא אמנות הפוכה לאמנות המלחמה. מסקנה: יוני הטיל עליי
משימה קשה מאוד בנותנו לי את אולרו. במשימה זו דרש מהנוכחים
כאן להשתתף עמי: כי אני פונה אליכם, כבוד ראש הממשלה, שרים,
חברי-כנסת, רמטכ"לים וקצינים בכירים, חברי מפלגה ואנשי
ההתיישבות העובדת, חברים וחברות, זו משימה שלא אוכל לבצעה
לבדי... מיצירת המלחמה המקורית אל המקוריות ביצירת השלום!!!"
אריה ירד מהדוכן, הביט בעיני חברים. היחידים שחייכו היו רבין
ופרס, חיוך של הבנה, של הסכמה, חיוך של מי שיורד לעומק ומוכן
לקבל עליו את המשימה.
הקצינים של יוני נתנו לו תחושה שהוא חשוב. בקיבוץ הוא לא קצין.
למד מקצוע בבית-ספר 'אורט'. מכונאי רכב מעולה, אפילו לא סיים
את לימודיו עד תום. אחרי הצבא, בעל ידי-הזהב מתמנה על-ידי יולק
להיות אחראי למוסך שלנו. אחריו יבוא תורו של השוליה שלו, צבי.
העולם כך בנוי: מסתיים תורו של חייל קרבי אחד, מגיע תורו של
השני. גם על צבי שלנו מספרים בצבא ש...
לתת פקודות לחברי הקיבוץ זו לא דרך חברית המקובלת על רוניה. אך
יוני לא ידע דרך אחרת. כל פנייה אליו, למוסך, כל בקשה לתיקון,
נתקלת מיד בסירובו. כן, הוא מתקן למופת, כולם יודעים, אבל...
לדבר עמו זה כמעט כמו לעבור כמה מדורי גיהנום. כל מאבק על
תיקון רגיל גורר אחריו שיחות של ועדת חברה, בראשות ד"ר רוניה.
לעומת-זאת, כל תיקון למופת, מושלם, מחזיק מעמד לאורך-זמן. ממש
סיבה למסיבה גדולה.
יונתן ליפשיץ החליט לעזוב את הקיבוץ, לא מיד, לא במכה אחת ולא
ביום אחד. יוני יעזוב בקלות רבה יותר מאריאל ומזוהיר. לא יחלפו
להן יותר משנתיים קצרות, החולפות ביעף. לא חלפו אלא שנתיים
בלבד, מאז החליט לעזוב את גדניה ועד שחזר מן המוסך הקיבוצי אל
תפקידו כקצין המבצעים בבקעה.
לעתים קרובות היה שב ומופיע בקיבוץ. חיים וחוה ליפשיץ, מוותיקי
הקיבוץ, המשיכו לחיות כאן. הם בין הראשונים שבנו את המקום הזה
במו ידיהם. שניהם אנשים מסורים, חרוצים, המוכנים בכנות לוותר
על הרבה-הרבה הנאות חומרניות ואנוכיות. הם חיים למען אידיאל
הקמת-קיבוץ. למען חיי-שיתוף, שמירה על גבולות המדינה ומימוש
השיתוף הזה, בד-בבד עם המימוש העצמי. חיים הוא איש עבודה מסור,
בעל ידע טכני משוכלל ומעולה, איש ישר כמו סרגל, ויותר מזה.
חיים הוא נאמן, חרוץ, מוכשר, האיש האידיאלי לשרת את יולק,
הבוס.