אורות ראשונים של שחר מבצבצים בינות לעננים הקלים בשמיים,
ולמרות שעדיין מוקדם מאוד אני חשה תשושה משעות הנהיגה הרבות.
אני רואה שלט מתקרב למולי ועליו סימן של תחנת דלק ומחליטה
לפנות ימינה בצומת הראשון מזה שעות שאני רואה. אני עוצרת ליד
החנות הקטנה בתחנת דלק עוד יותר קטנה ונוגעת בעדינות בידה של
מילי. היא זעה ופוקחת עיניים לאט, בהתחלה מזהה דמויות לא
דמויות שבהבזק נעלמות במציאות שסביבה. היא מסתובבת על צדה
ומביטה בי במבט בוחן. למרות שעברו שעות מאז ההבזק היא יודעת
שמשהו לא בסדר. היא שוקלת מילים לכמה שניות ואז מחליטה כנראה
שנושא זה יכול לחכות קצת ופותחת את דלת המכונית. אני עושה כמוה
ומתמתחת בקור הסתווי שאופף אותי מכל עבר, מנערת רגליים רדומות
ומפהקת בקולניות. כשאני מרימה את מבטי מילי כבר בפתח החנות,
נעלמת מאחורי הדלת השקופה. אני מזרזת צעדיי ונכנסת בעקבותיה.
החנות, כמו כל חנות של תחנת דלק באזור, קטנה אך מכילה בדיוק מה
שצריך - שתייה וסנדוויצים, צ'יפס ושוקולד, מוצרי היגיינה
ותרופות ללא מרשם ואפילו כמה מגזינים. אני בוחרת לי חטיף
שוקולד עם קרמל ומיד זוכה למבט מוכיח מצדה של מילי שדוחפת לי
סנדוויץ' עם גבינה ליד וכוס קפה מהביל. "כמה פעמים צריך להסביר
לך ששוקולד זה לא אוכל", היא אומרת לי, עצבנות מתגנבת לקולה.
ואני יודעת שיותר מתזונה נכונה מילי דואגת מהקפיצות. למדנו כבר
שאם הגוף תשוש, יש לי פחות שליטה על המצב. ארוחה טובה שקולה
ליציבות נפשית עבורי. לכן אני מחייכת בהבנה והכרת תודה על שהיא
נמצאת כאן כדי להזכיר לי. היא בוחרת לעצמה סנדוויץ' עם חביתה
ובקבוק קולה, וניגשת לשלם. אני בינתיים מסתובבת בחנות ומביטה
בתמונות של אנשים שונים שתלויות על הקירות. אני נמשכת לתמונה
אחת ספציפית ולעיניו הכחולות של בחור צנום וחייכני, עם זקן
דקיק בחברת גבר מבוגר יותר, חמור סבר. בבת אחת חוזרת התמונה
בהבזק למולי ואני רואה את הדיוקן פעם נוספת. אין ספק בלבי,
הבחור בתמונה הוא אותו בחור מתמונת הדיוקן. אמנם הוא נראה
בתמונה מעט יותר חיוור, עיגולים שחורים תחת עיניו מרמזים על
עייפות ולחייו השקועות ידעו ימים יותר טובים, אך אותם חיוך דק
ועיניים כחולות נשארו. המומה מהתגלית אני מפנה את מבטי לגבר
השני בתמונה. שערו מאפיר ולחייו חרושות קמטים עמוקים. על אפו
נמתחת צלקת שמתעקלת ופוגשת בלחיו השמאלית. גבותיו עבות ועיניו
שחורות. משהו בעיניו מרגיש לי מוזר ואני מתקרבת כדי להיטיב
ולראותן. אני חשה עצמי שוקעת בעיניים הללו וכמו נופלת עמוק
עמוק אל תוך חלל שחור חסר גבולות. ואני נופלת ונופלת, מחפשת
שביב של אור כדי לומר לי היכן אני, כדי שאוכל למצוא נקודת
היאחזות, כדי שלא אוותר בעוד רגע ואמשיך ליפול עוד ועוד ללא
תחושה של זמן. האוויר הופך דחוס, כמו ערפל סמיך ופולשני. צל
כבד יורד סביבי ואני חשה בו למרות החושך. ואני רואה אותן, את
העיניים הכחולות המדהימות, במרחק רב ממני. אני מנסה לצעוק להן
אבל הן ממשיכות להביט בי ברוגע, והשפתיים נעות כמנסות לומר לי
משהו אך שום קול לא נשמע. "הצילו, בבקשה!" אני זועקת לו. "אני
לא מבינה מה אתה אומר", אני מוסיפה בתחינה. השפתיים נעות שוב
ונדמה לי שאני שומעת או מדמה לזהות את המילה "אנדומר". אני לא
מבינה ונאבקת. לפתע אני שומעת את שמי. "ליסה! ליסה!" הקול קורא
לי. אני מנסה בכל כוחי להקשיב ויחד עם זאת לשמור מול עיניי את
אותן עיניים כחולות. אך הוא מחייך ונסוג ממני. "לא, לא! אל תלך
עוד! מי אתה? מה אתה רוצה?" אני קוראת אחריו בייאוש. אך הקול
ממשיך לקרוא בשמי ועיניו הכחולות נעלמות. אני פוקחת את עיניי
ועיניים כחולות מביטות בי. לרגע עוברת בלבי התקווה שזה הוא, אך
אני מזהה את עיניה של מילי. אני חשה עצמי שוכבת על רצפת החנות
הקרה והקשה ומעליי רוכנת מילי, מבטה מודאג וחרד. לידה עומד
שפוף המוכר של החנות ואף הוא נראה מודאג.
כאב הראש בועט דרכו פנימה בבת אחת. אני נאנקת בקול ומתכווצת על
הרצפה. מילי נעלמת ומופיעה לאחר כמה רגעים עם כדור לבן בידה
ובקבוק מים. היא עוזרת לי להתרומם ואני בולעת את הכדור מיד
ולוקחת כמה לגימות מהקבוק. אני עוברת למצב ישיבה ואוחזת את
ראשי בחוזקה. העיניים הכחולות צפות ועולות מולי אך הן לא
נשארות לזמן רב. ההבזק עבר אבל הנזק נעשה. מילי והמוכר תומכים
בי בעודי מנסה לעמוד ואני מתנודדת מעט לפני שאני מוצאת אחיזה
איתנה בדלפק. המוכר שואל אם אני בסדר ואולי אנחנו רוצות שהוא
יזמין אמבולנס אבל מילי מודה לו מאוד ואומרת שנסתדר. כשהוא
מתעקש היא אומרת לו משהו על אפילפסיה ואנחנו יוצאות מהדלת
כשקולו מאחורינו מציין משהו על חוסר בפרכוסים ועוד מיני
סימפטומים. מילי מוליכה אותי בשקט למכונית ופותחת את דלת הנוסע
ליד הנהג. אני מטילה עצמי לכיסא ונאנחת בהקלה. היא לא נכנסת
מיד למכונית אלא נשענת על הדלת ומדליקה לעצמה סיגריה. כבר כמה
חודשים שהיא לא עישנה, בערך מהתקופה שהפסקתי לקפוץ. אני יודעת
שהיא חושבת עמוקות עכשיו מה לעשות וכיצד לגשת לנושא. ולמרות
שאני יודעת שאסור לי להרהר בהבזקים, אותה מילה מצלצלת בראשי
ואני אובדת במציאת פירוש הגיוני עבורה. "אנדומר", אני ממלמלת
שוב ושוב בשקט. "אנדומר", ועדיין אני לא מוצאת.
אבל כמו שאני יודעת שאותן עיניים כחולות הן חלק חשוב ממשהו שגם
אני קשורה בו, אני חשה בתוכי שלמילה המסתורית חשיבות לא פחותה.