שלום לכל הילדים.
כולכם, אבל כולכם שווים.
אתה תיהיה חבר שלי, אני אהיה חבר שלך
וכשתרד למטה אני הוא זה שיעלה אותך.

ועם הזמן התקופה הזאת חלפה
כמו שעון של חול צנחה למטה בשתיקה
ולא הצלחנו לתקשר כי אבדנו את השפה
ועכשיו הערכים שלי צריכים מישחה.

כשהמצפון שיחק מחבואים עם הרגש, חיפש ולא מצא
אנחנו היינו שם למצוא אותו והתעלמנו בשתיקה.

לא לקחנו אחריות כי חשבנו שזורמים, אבל טבענו
במכה, היינו צינים לעולם כי אמרנו זה כיסא נוח
עד שהרגל נשברה, היינו אלימים כי זה היה כרטיס
כניסה ושכחנו לאהב ואבדנו את התיקווה.

אז למה לא עצרנו כשנעשה לנו חשוך
ולמה לא לחצנו על הברקס לפני ההתרסקות?
אז מי מכם אמר: 'דור מזויין' ולא קיבל?
וזה לא באמת אביב שגרם לנו להתקלקל.