הוא מביט בי כמי שכפאו שד ,עיניו הן הראי שלי לבעתה שאחזה בו,
ממאנת להרפות כמו שוחרת לטרף.
אהוב יקר, אינך מבין שנאמנותי נתונה אך ורק לך?!
אל תירא מפניי, לא אפגע בך עוד.
פרשיית האהבים שחלקתי עם מלנכוליה הייתה איוולות גמורה,
בתחילה בטחתי בה, היא הבטיחה שתענג אותי בין הסדינים עד כדי כך
שלא ארצה לצאת ממיטתי.
היו ימים שבהם הזינה אותי באהבתה ומזון היה זניח.
כשבכי תמרורים, חברי הותיק הגיע לבקרני כהרגלו נלחצה קלות.
(חשבה שאני בוגדת בה, הניחה שפניי דביקות מסיבה שדי ברורה
לעין).
היא חיבקה אותי בחום וסירבה להאמין לדבריי כשאמרתי לה שאנחנו
שתי ישויות נפרדות ושאחיזתה היא כחבל הכרוך סביב צווארי.
איני זקוקה לך יותר ! זרקתי לעברה באיפוק מאולץ.
מלנכוליה לא הרימה ידיים ,היא פסעה לעברי בנחישות ,מודעת
להשפעתה האיתנה על תודעתי .
כשהרגשתי את הבל פיה המוכר קרב אט אט לשפתיי, כשנשקה לי ברכות
מלטפת ידעתי שרצוני העז לגמוע את רקבונה לתוכי יעכיר את מימיו
הצלולים של מעיין ההיגיון המבורך שפרץ בי, הנחתי לה לחסום  את
הזרם, הוא במילא היה חלש לעומתה.
התננו אהבים וידעתי שמקומי הוא בין זרועותיה .

למחרת התעוררתי למיטה ריקה - מלנכוליה עזבה, אך כמה תמוה הדבר,
לא הרגשתי בחסרונה. אושר מהול בתחושת הקלה מילא את הטרטוריות
הרבות שסימנה בי .

כעת אני שלך אהובי, קבל אותי אליך.
אני אוהב אותך יקירתי לא אוותר עלייך, כך ענה לי וליבי פירפר
משמחה.

עברה שנה ואנחנו עדיין יחד. אני מתעוררת ליום חדש עם חיבוק
אוהב,
איזה עונג אהובי... רגע, נזכרתי לפתע, הוא לא נשאר לישון כאן
אתמול.
אני מסתובבת והיא מחייכת אליי... מלנכוליה?!
כן יקירתי, חזרתי ואני פה כדי להשאר.

                           the (beginning ) of the end