הלילה ירד,
הירח עלה בשמים,
גבוה, תמיר,
משאיר אור קלוש על פינות אפלות.
ואני מסתובבת בבית,
לא מוצאת מנוחה או שלווה לנפש המתעוררת בקרבי.
יכולה להרגיש את האצבעות שלך מרפרפות על הגוף שלי,
נאנקת.
נזכרת במגע שפתייך,
ונושכת בשפתי עד זוב דם,
מנסה להישאר את הטעם לעוד קצת זמן.
העיניים מעפעפות,
נזכרת בגופך,
בכל שריר,
במתיחת עצביך תחת אצבעותיי,
אנקה שקטה, בלתי מורגשת לבחוץ,
אבל שורפת מבפנים.
כל הגוף משתוקק, מתאווה,
לעוד לילה אחד.
לילה של איבוד חושים, שלל טעמים וצבעים.
חורקת שיניים,
ומנסה להוציא את דמותך הזרה ממחשבותיי.
הנה הירח מאיר מעל חלוני.
וצמרמורת אוחזת בי,
רעד בלתי נשלט,
שוב אותו דחף נסתר, משתוקק להתפרץ.
הגוף מושך אל הספה והיד אל הטלפון,
מרגישה כל שערה מזדקרת בצפייה דרוכה,
הלשון מרפרפת ועוברת על השפתיים היבשות,
אלפי כנפיים זעירות בבטן, משתוללות, מחריבות.
הלב מתחיל להחסיר פעימות,
ברגע שהדמיון מפליג למחוזות נחשקים.
העיניים נעצמות והראש במקום אחר כבר.
עכשיו, זו כבר לא  אני.
עכשיו זו שוב היא.
יוצאת לחפש קרבן חדש,
ומחר בבוקר אותו סיפור ישן.