לפעמים אתה עוצר. ככה פתאום, בלי סיבה. האנשים שהיו מאחוריך
נתקלים בך, מבקשים `סליחה`, על אף שברור שאתה זה שעצר פתאום,
האנשים ממולך, שראו אותך עוצר, הסתכלו עליך לרגע, והמשיכו
ללכת, והאנשים שמגיעים אחר כך פשוט ממשיכים ללכת. פתאום מגיע
מישהו, ושואל אותך אם הכל בסדר. אתה אפילו לא רואה אותו. אתה
עומד ומסתכל ישר. האיש כבר הלך מזמן, הוא לא באמת התעניין
לשלומך. אתה הבנת את זה עוד מעצם השאלה, ובגלל זה לא ענית לו.
מה יקרה אם אני פתאום אעלם עכשיו? אתה שואל את עצמך. אתה לא
ממהר לענות לעצמך. הפרחים ימשיכו לפרוח, ובתים ימשיכו להיבנות
כאן. הילדה הקטנה תבכה כשאמה תעזוב אותה לראשונה בגן, והעובד
הממורמר במשרד ההיי-טק היוקרתי ימשיך לחייך לבוס ולסנן קללה
עסיסית מתחת לשפה. הראיון החגיגי עם ראש הממשלה ביום העצמאות,
ופרשת השחיטות שגילו אצל השר יומיים לפני כן, כל אלה ימשיכו
ויהיו. בעל חנות השווארמה ממול, שפעם חלם להיות מפורסם, יתלה
את התמונה עם שחקן העבר של מכבי חיפה על המראה, בין התמונה עם
הזמר המזרחי הפופלרי, לבין הבאבא סאלי. התקציב הזול לסרטים
הישראלים, והמבקרים שיגידו שהם חרא, והשחקנים שיגידו שהמבקרים
חרא, כל אלה לא יפסקו. אתה תמיד תחשוב שנהג המונית בחר את
המסלול הכי ארוך שאפשר, ותמיד תיזכר בקולנוע, איך הכרטיס עלה
לפחות חצי מחיר מהיום. אבל מה יקרה אם פתאום תעלם? אתה נזכר
בשאלה שהציפה את המחשבות, האם כל נשימה שלי, כל מחשבה שלי, או
כל מעשה שלי, האם הם תרמו לקיומו של העולם? האם הם תרמו למישהו
בעולם? אתה ממשיך לחשוב. השאלות האלה עמוקות מדיי, אתה אומר
לעצמך, אין לי זמן לחשוב עליהם עכשיו. ואז במין אקט סיכזופרני,
קול שני אומר לך בראש - אז מתי תחשוב עליהם אם לא עכשיו? הם
תמיד יהיו עמוקות מדי, ותמיד לא יהיה לך זמן לחשוב עליהם.
אתה מחליט שצריך להמשיך ללכת, לא כי מפריעים לך המבטים של
העוברים ושבים, אלא רגל שמאל שלך, שנרדמה פתאום, הזכירה לך
שצריך להמשיך ללכת. אתה מחליט ללכת לאט, למרות שאתה יודע שאתה
כבר באיחור. אנשים מחכים לך. שיחכו, אתה מסנן לעבר אף אחד. אתה
הולך לדוכן לוטו נוצץ, שמוכר חלומות ותקוות, ומחליט לקנות חלום
בסכום מינילי, כזה שמתאים למטבע שהיה לך בארנק. אתה ישר מוציא
עוד מטבע, שתוכל בעזרתו לגרד את הכרטיס השני, ואחרי שיצאו לך
שלוש צורות לא ברורות אבל זהות, אתה מברר אצל המוכר, שביום טוב
היה יכול להיות סבא שלך, או לפחות הדוד הממורמר שיושב בבית ולא
עובד, וזה אומר לך שזכית, ואתה יכול לקבל את הכסף, או להמיר
אותו בכרטיס נוסף, אתה מחליט ללכת על סיבוב נוסף, שבו אתה
מפסיד את הכסף. שיהיה, אתה שוב מסנן לעבר אף אחד, מחייך חיוך
מנומס למוכר הזקן, וממשיך ללכת. פתאום עוצר אותך מישהו, מוציא
דף מרופט ומקומט, ושואל אותך איך מגיעים לרחוב שמצויין שם. אתה
מוכן להישבע לעצמך שלפני רבע שעה ידעת בדיוק איך להסביר לו,
אבל עכשיו אתה פשוט לא זוכר. חיוך מתנצל, וממשיך הלאה. אתה
מסתכל על השעה, ומגלה שאתה כבר בחצי שעה איחור. אתה כבר מתחיל
להרגיש לא נעים, ומחיש את צעדיך. זהו, הגעת. אתה מגלה שאין פה
אף אחד כבר. הם הלכו? או שהם עוד לא הגיעו? אתה שואל את עצמך,
אתה מחליט לתפוס שולחן ולחכות, אחרי חמש דקות כל החברים
מגיעים, יושבים, צוחקים, ובלי לשים לב אתה מתחיל שוב במחשבות
קיומיות, ואז אתה אומר לעצמך, הם עמוקות מדיי, אין לי זמן
לחשוב עליהם עכשיו.
מוקדש למישהי שבלי לשים לב, היתה ההשראה שלי בכתיבת כל הקטע. |
