וכך נפטרתי.
לדעתי ביום של ההלוויה ירד גשם. אני לא בדיוק בטוח כי מפה הכול
נראה אותו דבר. תמיד אומרים שבימים של לוויות יורד גשם, כי
השמים בוכים, אז תרשו לספר לכם, שהשמים לא בוכים, להפך, הם
נראו דווקא מאוד שמחים לקבל אותי.
ראיתי את ההלוויה שלי מלמעלה, זה לא בדיוק כמו טלוויזיה, כי
ראיתי רק הרבה כיפות ופרחים, בכל זאת, זווית צפייה לא
היסטרית.
אני כבר שבוע פה, כרגע אני עוקב בדריכות על מה שקורה למטה, היה
ממש נחמד לראות בהלוויה הרבה אנשים שלא ראיתי הרבה זמן, וחלק
שהייתי בטוח ששכחו אותי. אבל הם היו, במיטב הבגדים השחורים
שלהם. חבל שזה כל כך עצוב, כי אני חייב לציין שמפה זה דווקא
נחמד, יש פה מין שקט כזה מוזר. לא כמו שקט של 'בלילה לפני
השינה', אלא שקט אחר. נראה לי שהעננים עושים את השקט הזה, כזה
שקל להתמכר אליו.
היום היה השלושים.
מצבה יפה כזאת עם השם שלי הייתה ליד מצבה סטנדרטית של אישה בת
92 שמתה יום לפני. הרגשתי גאווה, למרות שנראה לי שהיא עלתה
יותר מדי כסף. לא הצלחתי לראות מה היה כתוב שם, כי היו המון
פרחים טריים ואבנים קטנות שהסתירו לי. היום הגיעו עוד אנשים,
כאלה שלא ראיתי בהלוויה. כולם הלכו, והחברים הקרובים נשארו,
מדברים לקבר וצוחקים. הלוואי שהייתי יכול לשמוע מה הם אומרים,
אבל זה ממש ממש רחוק. גם אחרי החודש השני המשכתי לעקוב אחרי מה
שקורה שם למטה; אחד מה'ותיקים' (ככה גיליתי שקוראים למי שמת
לפני הרבה זמן, ועדיין למעלה) אמר לי שבהתחלה כולם עוקבים
בתכיפות אחרי מה שקורה שם למטה, אבל עם הזמן, שוכחים את החיים
למטה. "חייבים להמשיך למות", "המוות חזק יותר מהכול", וכמובן
"להתחיל את השגרה", אלה הקלישאות הכי חרושות, אבל כל הזמן
אומרים לי את זה פה. לפעמים, כשיש לי פה זמן עם עצמי, אני פותח
מעטפות ישנות ששלחו לי. הייתי מגלה לכם איך אפשר לשלוח מכתבים
לכאן, אבל אסור לי, זה חלק מאמנה שאנחנו חותמים עליה בכניסה
לפה. אני רק יכול להגיד שזה בטוח לא דרך הכותל, למרות שזה ממש
משעשע פה חלק מהאנשים, והם אוהבים לתצפת על הכותל ולראות אנשים
מכניסים פתקים לחור הכי סודי והכי גבוה שהם יכולים להגיע אליו,
ואחרי חצי שנה, מגיע העובד הממורמר של הכותל, שם את כולם בשקית
ומבעיר את הבקשות, התקוות והחלומות. אני יכול להבין את הפן
המשעשע שבעניין. במעטפות יש בעיקר תמונות, ומכתבים, שאת רובם
אי אפשר לקרוא כי הם מוכתמות בדמעות, וכל הדיו נמרח. קיוויתי
שלפחות יהיו לי כוחות מיוחדים, שאני אדע לעוף או משהו, אבל
איזה לעוף ואיזה נעליים, אפילו הכנפיים יותר כבדות מהגוף,
והטבעת הזאת מעל הראש קשורה לצינור שיוצא מהצוואר, כזה
שמתקינים ואסור להוריד (כן, כן, חלק מהאמנה).
אני לא מאמין שכבר עברה שנה. הם באו עוד פעם. הפעם יש הרבה
פחות מבהלוויה, יש כאן בערך תשעה אנשים, ועכשיו נכנס עוד אחד,
אבל הוא פנה לחלקה אחרת.
האמת שטוב כאן, אני לא מתלונן, חוגגים יומולדת גם למטה וגם
למעלה, פעם אפילו היו מביאים בלונים, עד שאחד החברים אמר שזה
לא יפה להביא בלונים לבית קברות. גם כאן חוגגים יום הולדת, אבל
בסגנון קצת אחר. ביום הפטירה שלך אתה מקבל עוגה עם נרות כמספר
השנים בגיל שבו נפטרת, ועל כל נר שאתה מכבה, אתה צריך לעשות
מעשה טוב בעולם. זה בעצם היום היחיד שאתה זכאי לכוחות מיוחדים.
פעם אחת עזרתי לילדה להינצל מטביעה, בזה שבדיוק אז, במקרה,
הכנסתי את האימא שלה לאמבטיה. מילאתי את המספרים הנכונים בלוטו
בשביל איש אחד עני שהיה בטוח שעל הפעם הראשונה שלו הוא גרף את
המיליונים, וגם מנעתי תאונת דרכים ממש קטלנית, בזה שבדיוק
החזרתי את הרמזור לעבוד, חמש דקות לפני התאונה. אז לפחות כאן
יש לי לב טוב. אני מקווה שתמשיכו לזכור אותי, אני בינתיים כאן,
לא זז לשום מקום. מבטיח.