"נו, תגיד לי."
"רונית, אין מצב."

"נו, זה לא פייר, אני אמרתי לך מתי בפעם האחרונה הייתי עם
גבר."

"הרי אם אני אגיד לך, את תצחקי עליי, אז זה לא משנה."

"למה, כי זה הרבה או מעט?"

"הרבה, הרבה זמן עבר. אולי אפילו יותר מדי."



כמובן שזיינתי אותה באותו לילה. כל כמה ימים אני נפגש עם מישהי
חדשה לדייט, מגיע אתה לשלב שאני כאילו נבוך לספר שלא שכבתי עם
מישהי הרבה זמן, ואז זה מחרמן אותה כי היא מרגישה מיוחדת. לוקח
את המספר, עושה קולות של שומר בזיכרון של הפלאפון, וכמובן לא
מתקשר עד עצם היום הזה. לא הכי מקורי, אני יודע.



אני לא יכול להתלונן שחסרות לי נשים בחיים. להפך, לפעמים אני
כבר שוכח מה זה להיות לבד, ללכת לישון באלכסון, בלי שהקרציה
התורנית אונסת אותך לישון אתה כפיות בלילה, וכל פעם אתה משחק
אותה עוד שנייה קם לשירותים, ולא יכול להתחבק עכשיו.

האמת שהגעתי לשלב הזה בחיים, שהבטלנות שליוותה אותי מהרגע
שהשתחררתי מהצבא כבר לא מקבלת יותר את המבט הסבלני שזכיתי לו
בשנים האחרונות. עוד לא בחרתי מה אני רוצה ללמוד, אבל אני בטוח
שהציונים שלי לא יאפשרו לי שום כיוון נורמלי.

כן, אני יודע. אני מתלבט כמו ילד בן 21 שלא יודע מה הוא רוצה
לעשות עם עצמו. לפעמים אני מרגיש שאני גם תקוע בגיל הזה. חייב
לזיין כל מה שזז, לחקור כל בר חדש שנפתח, להתלהב ממועדונים
ומסיבות, ולרבוץ מול הכורסה בסלון בימי שישי בצהריים. אבל זהו,
מסתבר שבגיל 26, גם אמא שלך, עם כל האהבה, מתה שתעוף מהבית.
היא כמובן משתפת את החברות שלה במה שעובר עליה, שזה בערך כל מה
שעובר עליי, והנשמות הטובות דואגות לחמם טוב טוב את הגזרה
("הבן של ציפי גם לא התחתן עדיין, בן 32 ועדיין לא מצא לו אימא
לילדים, איך אפשר להגיע למצב כזה?").



כשהייתי בצבא, שיחקנו משחק כזה, מה כל אחד רוצה לעשות כשהוא
יהיה גדול, אבל על אמת, לא תשובות של ילדים מפגרים בגן רחל
שצועקים "אסטרונאוט" בזמן שהפרצוף שלהם מרוח בשוקולד. אריאל כל
הזמן חזר ואמר, שהוא לא מתכוון לבזבז שנייה. מהרגע שהוא יוצא
לאזרחות, המירוץ מתחיל, אין זמן לנשום, לימודי המשפטים לא יחכו
אפילו דקה מיותרת. משום מה רועי הסכים אתו וגם אלעד, ורק אני
כמו איזה טמבל הייתי עסוק בלנסות להדליק את הגזייה ולהכין
לחבר'ה שלי קפה. היום הם כבר לומדים לתואר שני, לאלעד יש חברה,
שווה לאללה, והם כבר מתחילים לדבר על חתונה. רועי עכשיו מנצל
את החופשה של הלימודים, נסע עם חבר מהאוניברסיטה ליפן, משהו
קצר כזה.

האמת, לא ברור לי איך הגעתי למצב הזה, אף פעם לא הייתי עצלן,
כלומר, יותר מדי עצלן. הייתי בסדר, כזה, ממוצע. בבית ספר היו
לי המקצועות שלי, בצבא הייתי ביחידה מובחרת, ותמיד היה נראה לי
שהחיים שלי מתקדמים לא רע. כנראה שאיבדתי את זה בגיל 23.



אני ועוד שני חברים מהצוות החלטנו אחרי השחרור שחייבים הודו,
אין פשרות. באמצע אחד הטרקים, קרה שנתקענו בלי מים, פאשלה של
עידן הסתום הזה, שחשב שהיום שגיא אחראי על המים של שאר החבר'ה,
ומה שנשאר לנו לעשות זה להמשיך לטייל שם, עד שנמצא פתרון.
פתאום, כמו בסרט כחול זול, עברו אותנו שלוש מטיילות. עידן, גם
כי הרגיש רע על המים אבל בעיקר כי שלושתן נראו ממש טוב, התחיל
ללכת פתאום מהר, העצלן הזה, וככה יצא שהדבקנו את הפער אליהן.
אחרי שיחה תוך כדי הליכה, קבענו לחנות הלילה באותו מקום,
ובלילה עשינו קומזיץ כזה, ואוטומטית כל אחד התחבר עם מישהי
אחרת, אני דיברתי עם נופיה. מאותו לילה, עזבתי את עידן ושגיא,
והמשכנו את הטיול ביחד. ככה, ארבעה חודשים אני ונופיה טיילנו
ביחד, היה לנו הכי כיף בעולם, אחר כך אני חזרתי לארץ, והיא
המשיכה עוד חודש לבד. ביום שהיא חזרה לארץ, ניסיתי לעשות לה
הפתעה, ונסעתי בשלוש בלילה לנתב"ג לחכות לה שהיא תחזור, אבל
בזמן שישבתי בקפיטריה בשדה, היא התקשרה להגיד לי שהיא נחתה,
ותוך כדי שאני מנסה לשחק אותה מופתע שהיא חוזרת, היא שמעה את
אבא שלה צועק ברקע: "נעמי, בואי מהר לטרמינל, נופיה נחתה
עכשיו". ככה גם יצא לי להכיר את ההורים שלה. אבא שלה גבר
אמיתי, אוהד הפועל ירושלים בכדורסל, כמוני. "איך אתה אוהד של
הפועל ירושלים וגר בתל אביב?" הוא היה חייב להבין, "לאהבה אין
מרחק, אדון שגב", אמרתי לו וקרצתי לנופיה. נראה לי שבמשפט הזה
קניתי אותו. אחרי חצי שנה של ביחד, החלטנו לעבור לגור ביחד,
אהבה מטורפת. לפחות בהתחלה. כשאני שואל את עצמי מתי כל החרא
התחיל, נראה לי שזה היה בכלל בפריז.



בסוף יולי, הפתעתי את נופיה עם כרטיס טיסה זוגי, וככה מצאנו את
עצמנו ביום הולדת עשרים ושתיים שלה על מטוס בדרך לפריז. חמשת
הימים הראשונים היו קרוצים מהחומר שממנו מכינים חלומות. לא
הפסקנו להסתכל אחד לשני בעיניים ולצחוק סתם ככה, הצטלמנו ביחד
בכל פינה אפשרית, עשינו אהבה כמו שפנים. אמרתי לאלוהים כל בוקר
תודה על הטיול, תודה על נופיה.

ביום החמישי, יומיים לפני שהיינו אמורים לחזור לארץ, נופיה
החליטה שנאכל באיזו מסעדה בצרפת, ושחייבים לאכול שם כי אבא שלה
המליץ לה על המסעדה הזאת. הגיע הערב, התלבשנו יפה, והגענו
למסעדה. נעימה של כינור התנגנה ברקע, המארח מלמל כמה מילים
בצרפתית והצביע על שולחן לשניים על נרות ופרחים, שיערתי שהוא
מכוון אותנו לשם.



"עידו, חשבתי על זה, ואני רוצה להגיד לך משהו". יואו איך בא לי
לאכול את הפרצוף החמוד הזה כשהיא רצינית. "יאללה, דברי",
אמרתי, ובראש חשבתי על איך בא לי כבר להיות אתה במיטה באותו
לילה, היא הייתה כל כך יפה. היא הכניסה את היד לכיס, והוציאה
קופסה קטנה כזאת של שוקולד, נראה לי.

נופיה פתחה את הקופסה הקטנה של השוקולד, והייתה שם טבעת קטנה
וכסופה. היא הסתכלה לי בעיניים, והייתי מוכן להישבע שראיתי
זיקוקים מתוך העיניים הנוצצות שלה.



"אתה רוצה להתחתן אתי?"

"מה?" באמת שאלתי, כי הייתי בטוח שלא שמעתי טוב.

"די, עידו, אני אוהבת אותך ואתה אוהב אותי, אנחנו במקום הכי
יפה בעולם, חשבתי על זה כל השבוע, ואני רוצה שנהיה ביחד כל
החיים."

"ממי, את רצינית?"

"הכי רצינית. מה אתה אומר?"

"תראי, אהבה שלי, אני מסכים אתך שיש בינינו חיבור מטורף כזה,
והייתי רוצה להתעורר כל בוקר לידך במיטה עד גיל מאתיים, אבל
אנחנו צעירים, כל החיים לפנינו, מתוקה שלי, אני לא בטוח
שלהתחתן זה יהיה הדבר הנכון עכשיו."

"די, אתה לא אומר לי את זה עכשיו. הייתי בטוחה שתסכים." פתאום
אני שם לב שהיא נושכת את השפה התחתונה כדי להסתיר את פרץ הבכי
שעומד לתקוף אותה בעוד כמה שניות. העיניים כבר רטובות.

"טוב עידו, הבנתי. שיהיה לך בהצלחה וכל החרא הזה, בבקשה אל
תתקשר אליי", אמרה בזמן שהיא קמה בדרמטיות, וממלמלת "אני לא
מאמינה שזה קורה לי", מספיק בשקט כדי שאני אשמע כל מילה.

"יפה שלי, לאן את חושבת שאת הולכת? זה שאנחנו לא מתחתנים לא
אומר עלינו כלום."

"זה אומר עלינו הכול, עידו, בבקשה תעזוב אותי בשקט." ראיתי את
הגב שלה רץ החוצה מהמסעדה, ומרים יד לתפוס מונית, שהגיעה תוך
פחות מחמש שניות.

ישבתי לבד, תפסתי את הראש, לא הבנתי מאיפה המכה הזאת נפלה
עליי, מה נכנס לה לראש? אני לא מבין. באמת שאני לא מבין.
החלטתי לחזור יותר מאוחר לחדר שלנו, ענדתי על עצמי את ארשת
הפנים הכי עצובה שיכולתי, מצאתי איזה פאב מקומי כזה, נכנסתי,
וראיתי שכל מי שיושב שם, גם הוא לא בדיוק נמצא בגן העדן הפרטי
שלו. שתיתי כהוגן, וחזרתי למלון, עם הבל פה שמסריח מאלכוהול
יותר מבקבוק ויסקי עצמו.

הגעתי לחדר כל כך הפוך ועייף, זרקתי את עצמי על הספה אפילו בלי
להדליק את האור, וחלמתי על ימים טובים יותר, שהיו, ומקווה
שיהיו.

קמתי בבוקר כמו חדש, טיפה כאב ראש, הלכתי להכין קפה לי
ולנופיה, שניים סוכר לי, סוכרזית אחת לה, והקפה מוכן.

הבאתי לה את הקפה, וחשכו עיניי.

החדר שלנו היה ריק.

המיטה הייתה מסודרת, על השידה היה עט ושלושה דפי משוב על
המלון, שום זכר לנופיה.

מעטפה על הסדין הלבן משכה את תשומת לבי, והעירה אותי מהטשטוש
הלא ברור שליווה את כל הסיטואציה.

פתחתי אותה, והנה הכתב שלה, הכתב הכל כך יפה ועגול שלה,
באותיות קידוש לבנה, שאי אפשר לפספס.



"עידו, לקחתי בחשבון שתגיד לי לא.

אמרתי לעצמי שאם תחזיר לי תשובה שלילית, אני אורזת הכול וטסה
לארץ, אין לי מה לחפש אתך.

אני יודעת שאתה אוהב אותי, אבל לפעמים זה לא מספיק.

יש מצבים בחיים שאתה יודע מתי הרגש הרבה יותר חזק מכל מחשבה
שאי פעם תציף אותך, ואתה חייב לעשות מעשה חותך, או הכול או
כלום. אני אוהבת אותך יותר מהחיים, אני לא חושבת שאי פעם אני
אוהב מישהו ככה, אבל אם אתה לא מרגיש כמוני, שזה יותר חזק ממך,
שאתה רוצה לראות אותי כל בוקר עד שנהיה זקנים, ויהיו לי קמטים,
ונקום בארבע בבוקר לשחות בבריכה, ונממן את טיול הבר מצווה של
הנכדים שלנו לכל יעד שהם יבחרו, ועוד הרבה דברים שאפשר לעשות
ב-50 שנה של נישואין...

אני לא מאשימה אותך, אני גם לא רוצה להלחיץ אותך.

ראיתי על העיניים שלך בדיוק את מה שהכי פחדתי שאני אראה ממי
שעומד להיות בעלי לעתיד, את הפחד ההיסטרי ממחויבות.

כשהצעתי לך נישואין, ידעתי שאני מהמרת את ההימור הגדול בחיי,
או שאני מרוויחה אותך לכל החיים, או שאני מפסידה אותך, שנינו
יודעים מה קרה בסוף.

אני מקווה שתמצא אהבה חדשה. בבקשה אל תנסה למצוא אותי, זה רק
יקשה על שנינו,

אוהבת תמיד,

נופיה."



באמצע המכתב התחלתי לבכות, כל כך חזק, בחיים שלי לא בכיתי
ככה.

פתאום הבנתי שזה באמת נגמר.

ככה, באמצע החיים, בפריז, קילומטר וחצי ממגדל אייפל, במקום שבו
הרומנטיקה לא יודעת גבולות, איבדתי את הדבר הכי טוב שקרה לי
בחיים.

אחרי שחזרתי לארץ, ניסיתי להתקשר אליה כמה פעמים, בפעם האחרונה
אימא שלה ענתה לי.

דיברנו עשרים דקות, היא לחשה כל השיחה ואמרה לי שנופיה מתקלחת,
והיא לא רוצה להתערב, אבל היא אוהבת אותי, ומבקשת ממני להפסיק
להתקשר. אז הפסקתי.



ביום הולדת 25 שלי קניתי לעצמי יומן, עם כריכה של פו הדב,
והתחלתי לרשום כל מה שעובר עליי. מהר מאוד גיליתי שזה לא
מעניין, ואני לא יודע לכתוב, אז פשוט הפסקתי.

זאת התקופה שבה הדברים המעניינים הפסיקו לקרות לי.

מלצרתי שנה במקום לא חשוב בעיר לא חשובה. חשבתי שאם אני אעבור
לתל אביב, החיים יאירו לי פנים, ובטח שיעשה טוב לאימא שלי,
שסוף סוף אני עוזב לה את הבית, אבל מהר מאוד גיליתי שגם שם אני
כישלון מהדהד לא קטן.

חשבתי להיות שחקן, הלכתי לאודישנים שמצאתי באינטרנט, וכשלא
התקבלתי לתפקיד של סלע בהצגת ילדים, אחרי שהייתי היחידי שבא
להיבחן, הבנתי שגם זה לא הכיוון של החיים שלי.

החלטתי להישאר בתל-אביב. משהו בזרימה של העיר הזאת נראה לי
נכון. מצאתי לי חברים חדשים בבית הקפה הקבוע שהייתי יוצא אליו,
שלוש דקות הליכה מהבית, והם כמובן מלאו את תפקיד אימא שלי,
וגרמו לי להבין שאני לא עושה שום דבר עם החיים שלי.



היום אני בן 27, רווק, עדיין לא ממהר לשום מקום, נוסע בתל אביב
על האופניים שלי, ורואה איך אנשים אחרים מגשימים את החיים שהיו
יכולים להיות לי.