מי ימשוך, מבורות של פחדים,
משדות בלתי נגמרים של בדידות.
מי ימשוך אותי החוצה,
בידיים נקיות, מלטפות וחובקות,
ירים אותי מעלה לאוויר הצלול,
ויישק לי על הלחי החיוורת.

בחלומותיי אני שם תקווה שאת זו,
שמפשילה שרוולים וגואלת אותי.
אך גם אלפי תפילות ומכאובים בלילה,
לא הועילו לי. גם את לא.
אלוהים, קשה לי להסתכל בה,
מבלי לפחד מהסוף הנורא.

והוא מחטט, פוצע בבשרי החולה,
מפלס דרכו ללב רדום ועייף.
רק שלא יעיר אותי,
אני עוצם עיניים חזק ומבקש.
מדמיין את עצמי מחבק אותה חזק,
והיא לא פה. היא לא פה.

מי ימשוך, ממיטה ספוגה בזיכרונות,
מתחת לשמיכות הקרועות.
מי ימשוך אותי החוצה,
ויגרום לי לאהוב מתוך ברירה.
ושלא אהיה עייף בימים,
ושלא אהיה ער לכאוב.

וגם אם תטעי בפסנתר הישן,
או תזייפי כשאת שרה לי,
אני אהיה מאושר,
ולו לרגע קטן אחד.