אתמול בלילה חלמתי שהנרי דוד מזיין אותי.
הוא הרים אותי בקלילות והצמיד את גבי אל הקיר במבט מזמין.
ונכנס.
ויצא, והעיניים שלי התגלגלו אל מעל לראש.
השמיכה נזלה ונשכבה לי על הירכיים כמו כלב שמירה.
אני העפתי מבט מעורפל אל מישהי שעמדה בכניסה לחדר וצפתה בנו,
וחייכתי.

אני כבר לא יודעת מהי תוכנית העל בשבילי, ואם היא בכלל נבראה.
קריאה לקום נלחשה באוזניי, תוך כדי עשיית דרכי אל המשבצת
הנכונה.
זו כנראה לא הייתה המשבצת הנכונה, גם השביל שבחרתי בו לא היה.

שממה אופפת אותי, אני מסתכלת לכל כיוון בשדה הראייה,
ורואה רק חול.
כמו לטוס בשלבי ההמראה, שכל המרקם האנושי וממונו החומרי
מתגמדים ונראים בדיוק אותו הדבר.
נקודות שחורות חסרות צורה,
משבצות על לוח שרטוט.

אני צריכה שמישהו יתפוס אותי בזרועות ויפיל אותי לאדמה,
או לחלופין, לאיזה מזרן מכניע.
ייכנס כל כך חזק ויגרום לכל גרגירי החול לתעופף מעליי.
סופת חול על אדמת המדבר הצחיח.

אני צריכה שמישהו יעיר אותי, יעטוף ואז ישרוף, יצמיח עץ בודד
באדמה הסוררת. מישהו שישחרר אותי מהטייס האוטומטי ויכתיר עצמו
כקפטן של הטיסה הנוכחית ולא יהיה בעיניו ולו קמצוץ של רצון
שאעביר את הוראות הבטיחות.

להיצמד אל קירות, בלי כלב שמירה, בלי הציפייה שאהיה אחרת.
בלי בחורה שתעמוד במפתן, תסתכל ותתפוס אותי לרגע,
כשאני מחייכת.