כולכם עוזבים, מקלפים קירות, ממלאים מזוודות ונוסעים.
גם אני הייתי שם.
נסעתי, אבל רק כדי לחזור.

את, שהיית שם שנים, ולא היית אף פעם.
שראיתי לעתים נדירות בערבים של פיח רכבות
או גיטרות חשמליות.
רק אחרי שנים מספר הבנתי שאת המזוודות שלך לעולם תפרקי,
ועליי לנצל כל רגע שבו התגוררת בעיר של אבק ובדידות,
בעיר שבה הכול קורה.
איבקת מדף או שניים, רוקנת קצת את המגירות ונעלמת, כאילו מעולם
לא פשטתי את המדים לפנייך, כאילו מעולם לא הברקתי את הצלחות.
אינני זוכרת את מספר הלילות שעברו מאז שהזדחלתי אל המיטה שלך
ועזבתי עם החמה אל המדבר, לילות של מקלט מהאבק והשקט.
וכשבאתי יום אחד, ורק עקבות גלגלי מתכת נשארו אחרייך, נזכרתי,
את המזוודות שלך את לעולם לא תפרקי.

את, שהגעת ברגע הכי מפתיע.
בעלת הביצועים המרהיבים, המילים החריפות,
החיוך הנדיר והשובה ביותר שיכול להירקם על פניו של אדם.
חלקת אתי קצוות מרגעים מכריעים.
לאחר תקופה, כבר היית אבן יסוד ברובם, נהיית חלק משריר הלב
שלי, שמזכיר לי, ומכריח לא פעם, לפעום.
עטית את מדי החג, הצעדת, וכמוני נסעת אל החולות.
אני עוצמת את עיניי, ומקווה שבפעם הבאה שנקלף קירות ונשחיז
פינות יהיה זה ביחד, ושוב כמו בעבר, המזוודות שלנו יארחו זו
לזו חברה.

ואת, שברגעים אלה ממש מקפלת את הצעיף האחרון ורוכסת את
הרוכסן.
שהגעת אחרונה, קצת לפני שהרכבת החלה לדהור.
מילאת אותי בחום בימים הכי קרים, השארת לי פתקונים בחלל כשלא
הסתכלתי, האמנת באהבה שכבר אין בי ולמרות הכול -
מעולם לא התייאשת.
אל החולות את מגיעה אחריי, וכמוני הם לא יהיו לך לבית.
תמיד היה שם מישהו אחר כשפתחת את המנעול, כשזרקת הכול לערימה.
תמיד אהיה שם להשקיף מאחורייך, להיזכר, ולחבק לך את הגב.


ואת, שבינינו עבר לא פעם להק של מטוסי קרב וכעת, את מהווה לי
את אחד הבתים שלי, את המראה שלנצח תגרום לי לפקוח עיניים
ולהתמודד. נגררת של ארגזים וכמה חודשים והגעת כל כך קרוב, אל
מפתן גני. איש לא היה שם לפנייך, ואת מקומך האגדי הרווחת, ולו
רק בגלל אותם טקסטים שנונים שנהגת לכתוב לי.
אני יודעת שיום אחד אפקח עיניים במקום שבו לא תהיי, ואולי זו
את שתקדימי אותי. ומבניין אפור, איזה שלא יהיה, דעי, שתמיד
יהיה לך גן לחזור ולטייל בו, תמיד יהיו לך מספיק שורות בכדי
לכתוב עוד מילה, או שתיים.