[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








לאחרונה תהיתי לעצמי, אם ניתן לברוח מהמוות. לא, כמובן שלא,
כולנו נסיים את תפקידנו על פני האדמה, אך האם ניתן להעביר יום
אחד ללא מוות סביבנו? נדמה שבכל זמן, גם כשננסה להתעלם ללא
הועיל, המוות יהיה שם, מימיננו, משמאלנו, ואולי אפילו מולנו,
מול אנשים שאנו אוהבים. מהנמלה הקטנה ביותר שלדאבוננו הרגנו
בדריכה אחת, ועד הבשורות המרות על אדם ששקע בתרדמת.

זה בעיתונים, זה בחדשות, בכבישים, זה בבית וזה בתוכנו. זה פשוט
כאן, תמיד ולתמיד.

לפני יומיים סיפרתי לך ועכשיו את באה אליי בוכה גם כן, שהודיעו
לך מבית החולים שהוא כבר לא יתעורר.

אם רק היינו יודעים איך באמת מעריכים חיים. אם היינו יודעים
איך לנצלם טוב.
אבל אנחנו לא.
יבוא היום ונדע?

ילד קטן שלי, אם היית יודע שתמות כבן נעורים, איך היית מגיב?
ואולי מחר גורלי יהיה זהה. חלילה. אבל אולי. אולי לא נועדתי
למות בעוד 60 שנה.

אני מסתכלת על המשפחה, ושואלת את עצמי אם זמני אתם יגיע לקצו
בעוד שנה או שנתיים. והזמן עובר וזה רק נראה מפחיד יותר. הרי
מתישהו דברים נגמרים, ואני לא יכולה לדעת מתי.

רבים שואלים עד מתי העבודה, עד מתי הצבא, עד מתי המלחמה.
ואני שואלת, עד מתי לסוף.

כשאני חוצה את הכביש אני שואלת בתוכי, האם אזכה להגיע היום
הביתה? וכשאני נפרדת ממנה ורואה אותה הולכת בגבה אליי, אני
שואלת אם אראה אותה שוב.

האם אזכה ליום של נחת, שבו אדע מהם חיים, חיים כשלעצמם, ללא
תוספות ותגמולים, ללא תן תינוק וקח זקן. ללא זמן שמתקתק ומזכיר
לך שגם אתה מוקצב.

ואתה מביט בידיים וקולט שהוורידים בולטים יותר מהשנה שעברה.
אתה מביט בחיוכו ורואה כמה כבוי הוא. נדמה שהזמן לא מיטיב עם
השנים, ואולי הוא בכלל משתוקק ללכת.
ואתה שואל את עצמך, למה הוא לא סיפר כלום, למה לא נתן להיפרד
כמו שצריך, או לפחות להקל על נפשנו ולהכין בצד את אותן מחשבות
מרירות שזהו אכן הסוף.
ואתה חי עוד שנה, ועוד שנה, ותוהה אם מהכוכבים נועדת לחיות את
השנה הזאת, או שסתם התמזל מזלך.

התמונות הישנות עוד מוצגות על השידה, גם הן מזכירות שמוות לא
שוכח, הוא לוקח. לוקח כשלא צריך. כשלא רוצים ולא מוכנים עוד
להיפרד ולהרפות.

זה קרוב, כל כך קרוב, ובלב אני רק משתוקקת לברוח. כי העומס כבד
מדי, והפחד מעיק, ונדמה שהתפאורה לא משתנה, השמש עוד זורחת
ומתעתעת שהחיים ממשיכים. אך עד מתי? ושל מי? ושל מי לא.

ובכתבה כתבו על 100 הרוגים, כל אדם מהם מהווה עבר שלם, לא עוד
הווה. לכל אדם משפחה, זיכרונות, אהבות. כבר לא. הכול נזרק לפח,
הרי מיהו, מי יזכור, האדם לא כאן כדי להוכיח את משמעותו ואת
ייחודו, הוא מת.
ולפעמים אני לא מתאפקת ושואלת, לשם מה? לשם מה נרדם על ההגה,
או רצח את אשתו, לשם מה התאבד או דקר נער במועדון.

לפעמים קשה להאמין
אבל החיים יפים.
וזה מה שכל כך מפחיד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מיאו.




החתול של במה
חדשה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/9/07 17:11
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליאור גוטליב

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה