שוב...
רעד פנימי מחלחל אל גופי
איברים פנימיים כמו נשמעים לקול אחר
לא קולי שלי.
תנוך האוזן רועד, מסמיק (אני מרגישה)
כאילו האזין לבת קול אסורה.
קצות אצבעות יראות מלעשות תנועה שאינה מעניינת, כובשת.
והריר נבלע לאט,
שוקע אל תהום עמוקה, נבלע אי שם בין מילים וצלילים.

סרעפת חסרת מנוחה רוקדת את פעימות הלב
קצובות, רועמות, מתנגנות בלחן מוכר משכבר הימים.
והוא מרוגש מתנקז אל העין
מנצח על המערכות כולן
יורה חצים של רגש ורוח.

קצת לפני שאעמוד חשופה
קצת לפני ההתפרצות הגדולה
קצת לפני שגופי יהיה לגוף אחר
ייספג לחלל שאבחר.

כמה דקות שלי
דקות של תהילה
וזהו...
נגמר.