אני עומד מול המראה ומביט בעצמי.
הדמות מביטה בי חזרה, מחויכת. "אתה חושב שאתה כה מיוחד, הא?"
הבבואה פוצחת בצחוק ציני. "עומד מולי, עטור בשריון הנוצץ שלך,
לובש קסדה מרשימה שמאפשרת מרווח רק לעיניים ולפה -
מינימאליות".
הסכמתי אתו, נבוך מעט, אבל הרבה יותר טוב ככה. בעולם המודרני,
מסכה היא עניין שבשגרה, במיוחד לאנשים... 'מיוחדים'. חה! לעולם
לא אוריד את השריון הזה, הוא ספג כבר כל-כך הרבה מהלומות,
אפילו טיל מונחה לא יחדור אותו. לאט-לאט, הבבואה מתפוגגת, ואני
מתחיל להרגיש שקוף ומזויף. הרוח מהחלון מפזרת דרכי אבק על
המראה, כאילו אני לא שם. למען האמת, אף פעם לא הרגשתי שאני פה
נפשית, רק פיזית, מתוך הכרח, כדי לשחק את המשחק.
"You have to play the game", לעזאזל! איך אפשר לשחק את המשחק
כשהמציאות מרמה? אני יורה כדורי 9 מ"מ, והחיים מחזירים לי במטח
פגזי 155 מ"מ, אז אני במנוסה מתמדת, מחפש מחסה - כתף תומכת.
למען האמת, השריון הזה מכביד עליי. אני מרגיש בו מוגן, אבל הוא
כה מגביל. והמסכה הזאת, היא כבר הספיקה לחטוף רסיסי אהבה, שנאה
וחיות אחרות. אבל איך אפשר בלי שני אלה? אני לא מוכן לעמוד
עירום בכיכר הכפר, מחכה שההמון ישפד אותי בקלשוני המציאות שלו,
זה סבל שאני לא מאמין שאוכל לעמוד בו.
לא תמיד הייתי ככה, כה גאה במערכת ההגנה הנלאית שלי, פעם לא
הייתי זקוק לה כלל... איפה אני, ואיפה הימים ההם?
אני מוכן לוותר על כל זה, לחזור ולנשום אוויר נקי... אפילו אם
מזויף ושקרי. לחזור ולשחק את המשחק, אפילו אם הכללים נגדי
תמידית. אני מכיר דגים שהצליחו לשחות כנגד הזרם. אני עדיין
מחזיק באבנים חלקלקות, מתאמץ ללמוד לשחות. בעצם, די מחכה למשהו
שיוציא אותי מהמים העמוקים האלה, שונא להירטב...