אמצע החורף. אני באוטובוס, בדרכי לאוניברסיטה. מביטה בחלון ללא
כל חשק. ומה יש לראות שם באמת? סתם גשם רטוב ומדכא. לא אוהבת
לצאת החוצה במזג אוויר שכזה. עדיף לשבת בבית, מול הטלוויזיה,
מכורבלת בשמיכה והחתול על הברכיים. אבל מאידך, אין להפסיד
הרצאה, הלא הלימודים הללו הם הדבר החשוב בחיי. אז אין ברירה:
יצאתי ונסעתי. ה-MP3 מכוון לגלגל"צ, והמוזיקה הבוקעת מן
האוזניות מנתקת אותי מהסביבה. אך מסתבר שלא לגמרי.

"צעיף יפה", שומעת לפתע קול גברי עדין מעבר למוזיקה.

מביטה שמאלה. יושב לידי צעיר חמוד כבן 25. מבנה גופו אתלטי,
רואים זאת למרות מעיל החורף והסוודר העבה. עיניו הירוקות יפות
להפליא. פניו מגולחות היטב, וריח נעים של אפטרשייב מדגדג מעט
את נחיריי.

"תודה", עונה לו בחיוך.

אכן, צעיפי הוא גם יפה וגם בולט לעין - יש לו פסים בכל צבעי
הקשת. בכוונה קניתי כזה, כדי להתאימו לכל בגדיי מבחינת הצבע.
צעיף אוניברסאלי: ארוך, רך, נעים ומחמם.

הבחור מחייך גם הוא. מביטים זו על זה כמה שניות.

"את חביבה מאוד", אומר לי.

"תודה", אני אפילו מסמיקה מעט.

"הייתי רוצה להזמין אותך לבר. מקום יפה, לא תתאכזבי."

"למה לא? אולי." אני מושכת בכתפיים. "איזה בר זה?"

"שושן, בעיר." הבחור מוסר לי את הכתובת. "אני בטוח שתיהני. ואם
את לבד, יש סיכוי לצאת משם עם זוגיות חדשה."

אני צוחקת, במבוכה.

"בילוי בבר - זה יפה", משיבה לו, "אך לגבי הזוגיות אין צורך.
יש לי מישהו."

"אהה... מממ..." מושך בהרהור, "יש לך... מישהו?"

"כן", מהנהנת, עדיין לא מבינה את סיבת פליאתו.

"מישהו?" חוזר שוב. "לא התכוונת לומר מישהי?"

"לא. ממש לא", אני המומה, "יש לי מישהו. חבר. בחור. גבר.
למה?"

"את סטרייטית?" פוער את עיניו היפות בתדהמה.

"ברור. למה חשבת שאני לא?"

"הצעיף שלך. הצבעים שלו. הייתי בטוח ש..."

שנינו פורצים בצחוק שהולך וגובר עם כל שנייה. הדמעות כבר
זולגות מתוך עיניי. גם הבחור מתקפל, אוחז את בטנו בשתי ידיו.

"הצעיף..." אני כמעט נחנקת. "איך לא חשבתי על זה... לא עלה על
דעתי בכלל כשקניתי..."

"חה-חה-חה!"

אנשים כבר החלו מסתכלים לעברנו באי-הבנה: מה יש לצחוק על
הבוקר? אבל אנחנו ממשיכים לצחוק עד שהגיע הזמן לרדת
מהאוטובוס.

"ביי", אני אומרת לבחור, "היה כיף לדבר."

"גם לי", הוא עונה, "ולבר את מוזמנת בכל מקרה."

"אפשר עם החבר? לא יגנבו לי אותו שם?"

"אותך יגנבו ממנו, זה בטוח!" עונה לי, עדיין צוחק.

"אז אנחנו נגיע פעם. ביי!"

"להת'!"

לחצנו ידיים. בשנייה האחרונה זינקתי מדלת האוטובוס ורצתי
ללימודים.

23.06.2007, ירושלים