"היי, אתה, זלמה, עוף אחורה". הוא עשה מין תנועה שהוא לא מבין
אותי. "כן, בטח." צעקתי לעברו שיעוף לסוף התור. "למה? מה קרה?
מה עשיתי?" איך הוא מעז בכלל להתווכח אתי? נתתי מכה עם הנשק על
עמוד ברזל שהיה לידי. הקול עשה את שלו והערבי ברח לסוף התור.
הוא עומד שם מפוחד, אפילו אין לו אומץ להסתכל לי בעיניים או
אפילו לא ירים את הראש כדי שבמקרה מבטינו לא ייפגשו. אני בטוח
שבפעם הבאה הוא לא יצחק במחסום. "למה זה היה, אידיוט?" רוני
שאל אותי, לוחש לתוך אוזני, אבל למרות שלא צעק ידעתי שהוא
כועס. "מה הכוונה למה? כדי ששום ערבי אף פעם לא יצחק בתור
למחסום." "מה אתה רוצה מהם? איך אתה היית מרגיש אם בתור בסופר
היו מעיפים אותך לסוף בגלל שצחקת?" "צודק, אבל למוכר בסופר אין
סיבה להעיף אותי מהתור ולנו כן." קול פיצוץ נשמע מעלינו. לא
נלחצנו, אנחנו כבר רגילים לזה. "וזאת אחת הסיבות שבגללן אני
שונא את הערבים במחסום", צעקתי לעברו כדי שישמע את קולי למרות
הרעש החזק. מטח אדיר של גשם שטף אותנו, היינו ספוגים מהרגל ועד
הראש. "וזאת עוד סיבה", הוצאתי את הפלאפון מהכיס ועניתי: "כן,
אימא. לא, לא, לא. נו, אימא, לא קר לי. כן, שתי שכבות. כן,
אימא, שני זוגות גרביים." רוני התחיל לגחך. שלחתי לו מין חיוך
של בקרוב אצלך. "לא, אימא. לא יורד פה גשם. אני לא יודע מה את
שומעת ברקע אבל זה לא גשם. מאיפה אני יודע? בטח רעשים, בקו,
כן. אני בבסיס, אמרתי לך שהוצאתי ב'תים. איזה מחסום בראשלך?"
שמתי יד על המיקרופון של הפלאפון, הוצאתי אוויר בעצבים
והסתכלתי לשמיים במין מבט שמתאים לאווווף שיצא לי מהפה. רוני
כבר הבין עוד לפני שהספקתי להוציא מילה. הוא לקח את הפלאפון
וקרץ לעברי. "בוקר טוב לך, גברת עבודי." הוא חייך אליי והמשיך
לדבר עם אימא שלי. "כן, אנחנו בבסיס. גם אני, כככן. הוא הדביק
אותי. כן, הוא בסדר למרות שהוא כל הזמן בוכה כי הוא רוצה אותך
פה. כן, כן, גם אני בסדר. אוקיי, אני אדאג לו. בסדר, אני אמסור
לו." הוא שם יד על המיקרופון ואמר לי לשים עוד זוג גרביים וחזר
לשיחה. "יופי, אז זה מצחיק אותך, אה?" בעטתי לו ברגל לא חזק
אבל לתוך העצם. הוא המשיך לדבר לתוך הפלאפון. "רגע, גברת
עבודי. תגידי, בא לך אולי לצאת בשבת? אני מתכנן אורגיה אדירה
ואת מוזמנת." משפט כזה בדרך כלל יעצבן אותך אבל הייתי רגוע,
נתתי לו מכה לצלעות ושמתי את הפלאפון בכיס. ידעתי שהוא ניתק
לפני זה ואמרתי לו: "מי בכלל תצא אתך, יא הומו? מקסימום ערביה
מהמחסום." והתחלנו לצחוק.
זה הדבר האחרון שאני זוכר מרוני. כשסיימתי לדבר ההורים שלו
התקרבו אליי. הם ראו שאני בוכה קצת. הם גם ראו שאני מנסה
להסתיר את זה - מושך באף, מנגב את העיניים. אני מניח שהם לא
כועסים, הרי הם יודעים שרוני היה כמו אח שלי וזה במקרה הרע. רק
כשהתקרבתי אליהם ראיתי את העיניים הכואבות של אבא שלו. הוא רצה
לבכות, יותר מזה - הוא השתוקק לבכות, אבל הוא לא בכה. זה היה
מוזר. היום מותר לו לבכות, הוא יכול לבכות, הוא צריך לבכות,
הוא לא צריך להתבייש בזה, הוא לא איזה נער מתבגר שלא בוכה כי
ככה זה בסרטים: "הגיבור בחיים לא בוכה", והרי אנחנו הם
הגיבורים של החיים שלנו. אולי הוא עדיין רוצה להרגיש חזק, לתת
לאשתו סיבה להישאר אתו. כנראה רצה להראות לה שהוא עדיין יכול
לתפקד, שהיא יכולה לסמוך עליו. הוא יבכה כשהוא יהיה לבד מעל
הקבר של הבן שלו. רק אז הוא יוציא את הכול. ככה אנחנו, בני
האדם, או שאנחנו בוכים לבד או עם כולם, אין באמצע. חיבקתי אותם
חזק, יותר חזק ממה שאני מחבק את ההורים שלי. כנראה שהבכי של
אמו התחיל להשפיע כי כבר לא היה חשוב לי להסתיר את הדמעות, כי
אבא שלו הזיל דמעה. הוא לא ניגב אותה בהתחלה, אלא רק כשהוא ראה
כשאני הבחנתי בה. אני לא יודע למה הוא חיכה. אולי כשהוא ראה
אותי בוכה הוא נזכר שאסור לו לבכות, שאני ילד ולי מותר לבכות.
אולי הוא עשה את זה כדי שאני אדע שגם הוא אנושי, שגם אני
אנושי, שזה שגבר בוכה כשכואב לו זה לא הופך אותו לפחות גבר.
אבל אני לא אמרתי כלום. אני פשוט חיבקתי אותם חזק יותר ויותר,
וחיבקתי קצת גם בשביל רוני כי הוא לא יחבק אותם יותר.