אחת:

לפעמים באמצע היום, בעבודה,
אני יורד אל הרחבה למטה, ומתמלא ברחוב:
חם ורועש, שכך דרכם של רחובות ראשיים,
החום והרעש שלהם מהסים את חוסר השקט
שחדרי העבודה הממוזגים והמבודדים שלנו
מעוררים בי.

פעמים הרבה אני מוצא ברחבה למטה אחת, עם סגריה וקפה
בכוס שקופה עם ידית וחוטיני שחור משקיף,
בת גילי, בערך, שהייתי רוצה להאמין בכל לב שפניי
משקפים פחות תווים של צער ויותר
התנגנויות של שמחה
מפניה שלה.

היא יושבת בעיניי כמחכה להיקטף על ידי זרוע מכנית פאלית
מקבלת שמימית גדולה,
אינני יודע עליה דבר, פרט לכך שכשהיא רואה אותי
שפת הגוף שלה אומרת "אל תזמום", "לפעמים חוטיני טועה
מתרחש מבלי דעת"
ומתהגנת, או שאולי
רק עוטה דמויי-הגינות כדי שאחשוב להתחיל איתה בלי מזימות זימה
-
לא נוצרה אישה אלא כדי לבלבל סדרי עולם.

אני שולח לה חיבוק קטן, היא לא יודעת את זה
בלי לדעת עליה דבר אני קצת יודע שהייתי רוצה
שחייה יחייכו את פניה יותר
ותווים של ניסיונות קשים
יידמו.

ברחבה:

היום ברדתי אל הרחבה
רוח מערבית באה, נמרצת ונלהבת
כמו ינוקא עם שכבת תודעה אחת (של הווה) בחרטומה של חסקה
כמעט עצמתי עיניים, מצפה לקצף שירדוף
את ריחו של המלח
ויקפוץ עליי.

כמה פלאיים ניחוחות ים, ובייחוד בכמעט תשרי
ויכולתי להריח את יוון,
מטעי זיתים וגפנים ואורתודוקסיה
ושמן שיזוף קוקוסי, כמו שהיו עושים פעם
נוצץ על עור מחייך בניב שנשמע צפון אירופי
מבעד לרחשי התכלת תכלת תכלת


אחת בבית:

הבוקר, מקיץ מתנומת היחיד שלי,
מתוך עצלות אנה ואנה של ימי שישי,
במפתיע
דק מין הדק של קרירות סתווית
באה בעקביי ובצידי בטני, כמדגדגת:
"תני לישון, דק מין הדק של קרירות הסתיו" לא אמרתי,
אלא בסבר פנים יפות, שהרי כמי שנולד באמצעו של אלול
כבר שלושים שנים ועוד ארבע שאני שמח לקראתה,
(עוד מלפני ימיי חלוצי-עננים של ספטמבר בראשי הברושים,
רץ מיקנעם לאליקים, או מקיבוץ דליה אל השדות)

הנחתי לה לדגדג
בלי לשאול ממנה הבטחות לשנה טובה מאוד,
(מעין קריצה שרימזה בעיניה - די היה לי בזאת)
והיא נחה קצת לצידי, ונישקה בעורף והלכה
לשמח אחרים ואחרות.
כזה הוא, בלי יומרות,
מינורי, של-יום-שישי,
השיר שלה - - ושלי.