השיר הזה נכתב במקור כחלק הראשון, שהתחלתי להוסיף לו משהו
שהתפתח למעין עוד שיר. חילקתי אותם לצורך נוחות
חלק א'
---------
אני מסתכל ושואל 'מה קרה לי בכלל?'
זה לא אני במראה, כל הכוח אזל.
הכול בכלל החל כדבר אחר,
תחרות, צחוק, מעשה של חבר.
לאן כל זה לבסוף הידרדר,
אך בסוף יסתדר הבלגן הסורר
שאחרים קוראים לו רועי.
או כך לפחות אני ממשיך לקוות
כדי לשמור על עצמי, לא לוותר.
כי ללא התקווה הרי שכבר מזמן
הייתי משתגע, כורע תחת העול,
שאני על עצמי עוד ממשיך ומוסיף.
הדחף להתבלט מנסה אותי למשוך
אך משהו אותי לא משחרר;
לפעמים הייתי רוצה פשוט להיות מישהו אחר,
ללא הסיבוכים המיותרים, ללא הבעיות
שאיתן אני נאלץ לחיות.
אך זו רק בריחה מפתרון לבעיה
שאותי רודפת ולא נותנת מנוח,
פעם כך פעם אחרת, לא נשאר לי כבר כוח!
מה עליי לעשות? להתנער, להתגבר,
אבל כה קל לדבר...
חלק ב'
--------
אני שובר את הראש ובדרך את הלב
כשאני מנסה, נואש, להיפטר מכאב
הבדידות, מהרגשת הנספח.
נמאס לי כל כך להרגיש לא שייך.
לא מסוגל לבצע רצונותיי,
חסר אונים אני צופה בחיי,
בעוד אחרים מצליחים, מנצחים
את כל הפחדים שלצערי בי שולטים.
וכך בי מצטברים תסכול ועצבים
על החיים בהם נתקעתי, אך יותר על עצמי,
שלכל זה אני נותן להתרחש, בלי אש,
בלי כוח לשנות ולפעול,
לתקן את הכל.
אז את עצמי אני אמשיך ואלקה
עד שלבסוף, מקווה, אשתנה:
אשתלט על הפחד, אעשה כרצוני,
אפקח את עיניי ואגלה שאני
אחר, בטוח, סוף סוף חופשי!
לא עוד כלוא מאחורי מסך טיפשי
של חשש מדחייה, של חוסר אהבה.
כי בין אם דרך חברה, הכרה, או דברים אחרים,
משהו מזה חסר לי בחיים.
ועד שהאהבה תגיע, אני כך נשאר.
אולי מחר... |