"את מזייפת... קחי אוויר, תעשי אגרוף ותדחפי את הבטן פנימה...
אני אוהב אותך"
כל מה שאמרת לי בארבע עשרה ומשהו שנות היכרות מתערבב לי בבטן
ואני שרה.
שרה כמו שלא שרתי מעולם.
עוצמת את העיניים ושומעת אותך מדבר אליי,
מדריך אותי מאיפה להוציא את הצליל.
נסערת מהמילים שלי עצמי, של המשורר שכתב אותי,
כתב אותך, אותנו ואת מה שהיה או לא היה בינינו.
אני שרה כי נשארו לי רק הלחנים שכתבנו בשנה וחצי של
אולי זוגיות אולי בדיה.
שרנו את חיינו, את אהבתנו, הלחנו את שתיקותינו
ונשארנו אילמים.
ואני שמתאהבת תמיד במה שאי אפשר נשארתי לבד.
מוקפת בצלילים של נשיקות חטופות, אנחות והתנשפויות
של מי שהיה זקן מידי בשביל הריגוש הזה.
מוקפת בתמונות פניך המותשות ממשיכה בלתי רצונית
לילדה שהייתי ולאישה שאני עכשיו.
עכשיו אתה יודע שהחיים והמוות השחיתו גם אותי.
שאתה לא היית קצה קרחון ההשחתה שלי.
עכשיו אתה יודע שאלה שבאו אחריך
השחיתו אותי הרבה יותר.
"ועכשיו אתה בבית, עכשיו אתה שם,
שבתות וחגים."
