ללא תוכן
היא קוראת את הדפים הריקים
שעל פני
כהוראות הפעלה למריונטה
מדובבת ממני רגש,
מנפישה שממתי.

מצמידה פיה אל שפתיי
והוגה הד
ללא מיתרי קול,
ללא מענה,
פורשת כף ידה
משלבת אצבעותיה
בשלי
וסוגרת (וזה לא אמיתי).

והנה צללית ליבה
מחפשת מחסה
מן השמש,
מן החוף עליו מונחות
הריסות ספינתה,
מחפשת את הדבק
לתיקון העפיפון שהתרסק
והנה לחיה נצמדת
לכתפי השמוטה
שאינה סוגרת עליה בחום עורקיי
כפסל ניצב אליה (וזה רק בדמיון).

והנה אגרופה
צובר תאוצה
מנפץ את בטני
החלולה (וזה מה שקורה באמת).

כשעיצבה אותי
התעשרתי להיתחמר
באצבעותיה,
כשניקרה עיניי
דמעתי דם,
כשביקשה לרתום
רסני לידיה
דיברתי בשבחה
ליום בו אהפוך שוב
לאמיתי.

והנה האמת הזו ריקה
חלולה כגולם שנאכל מבפנים
עוד לפני שהתפרפר.
וזו דווקא ריקנות היוצרת
שעיצבה תבנית ליבי
למלאה בשמחה או בעצב
או כל גחמה רגעית רגשית שרירותית אחרת
והיא שקובעת להישאר ללא תוכן
זמין, כמו דף חלק ועפרון.
ולחשוב שפעם אמרתי שאי אפשר לכתוב אותה.