התוצאה, איך לומר... לא נראתה בדיוק כפי שתכננה.
יצרתי מפלצת, חשבה לעצמה.
היא הכניסה את המפלצת לארון הכלים שמתחת לכיור. מדי פעם הייתה
מאכילה אותה דרך פתח הביוב. המפלצת שתקה. תמיד שתקה.
מעין מפלצת של חושך, שלפעמים הייתה יוצאת לך באמצע הלילה
מהארון או מתחת למיטה ועושה לך "בו".
ואתה היית נורא פוחד או סתם עושה כאילו, כדי שהיא תשמח.

האישה הכניסה בה את כל הכאב שעצרה בפנים, אנשים שעשו לה רע,
אבא שלה, אימא, הגברים שהיו יוצאים מחדר המיטות שלה ב-4 לפנות
בוקר. כל בוקר גבר אחר. עלק גברים... עלק אישה.

היא הכניסה בה הרבה כאב.
וגם המפלצת סיפרה לה דברים עצובים. לעתים היו מתבלבלות ושוכחות
איזה אסון קרה למי. ושתיהן היו נורא עצובות כי קרו להן דברים
נורא רעים. ומי בכלל יודע כבר מה קרה למי...

וכשמפלס הזבל והכאב עלה על גדותיו הן החלו לשנוא האחת את
השנייה.
האישה כבר לא רצתה לספר על הגברים שיוצאים לה מחדר המיטות ב-4
לפנות בוקר ומשאירים אותה לישון על סדינים קרים ורטובים.
ולמפלצת כבר לא היה בכלל חשק לקום בשבילה באמצע הלילה ולעשות
לה "בה" מתחת למיטה.

האישה סגרה אותה בארון.

וכשקראה לה, כן, סוף סוף קראה לה, היה זה כשכבר ממש היה לה רע
וסכר הדמעות היה נשבר.
והמפלצת הייתה מחזיקה לה את היד ומנשקת לה את המצח. והייתה
מנחמת אותה ואומרת לה שעכשיו יהיה רק טוב ושתלך לישון.

היא אף פעם לא התלוננה שרע לה או שסגור לה. היא לא ביקשה אף
פעם כלום. לא לשתות, לא לאכול, לא חושך (והרי ידוע שמפלצות
חיות בחושך), לא אור.
היא רק נישקה לה את המצח ואמרה לה שעכשיו יהיה רק טוב ושתלך
לישון.

והאישה באמת הלכה לישון (טוב, היא לא באמת הלכה לישון, היא רק
עשתה את עצמה). היא שכבה במיטה הרטובה והריקה, עצמה עיניים,
ועשתה כאילו היא נרדמת. ורק מדי פעם פקחה אותן כדי לוודא
שהמפלצת כבר ישנה.

היא חשבה איך פעם כשהכירו היא הייתה נורא יפה המפלצת. היא בכלל
לא הייתה אז מפלצת, היא הייתה מלאך. מלאך עם כנפיים.
וכמה שהייתה מכאיבה לה יותר, כך הופיעו אצלה קמטים וצלקות.
וממלאך לבן וטהור הפכה למפלצת קטנה ושחורה. והכנפיים הלבנות
היפות הפכו בכלל לכנפי עטלף.
היא הפסיקה לצאת החוצה ורק שכבה מתחת למיטה. ובלילה כשכבר ממש
היה חושך, הייתה יוצאת ועושה "בה" לאנשים שלפעמים היו נורא
נבהלים ולפעמים בכלל לא.

האישה קמה על קצות האצבעות. לאט לאט ובשקט בשקט, היא אטמה את
החדר כדי שלא ייכנס אוויר, עצמה את עיניה והחלה לנשום נשימות
עמוקות עמוקות וארוכות ארוכות כמו שלימדו אותה בקורסים של
היוגה והמדיטציה. היא נשמה עמוק עמוק עד שלא נשאר בכלל אוויר
בחלל החדר. היא נשמה את כל החלומות של המפלצת ואת כל הזיכרונות
היפים.
המפלצת החלה נושמת בכבדות ומפרפרת על הרצפה.
וככל שהמפלצת רעדה יותר כך לקחה האישה נשימות עמוקות יותר. עד
שקולם של הנשימות הכבדות והפרפורים כבר לא נשמע. ובחלל החדר
כבר לא נשארו זיכרונות רעים וניסיונות כושלים.

האישה עכשיו שלמה. או שאולי היא רק חושבת שהיא שלמה.
והמפלצת???
המפלצת יושבת לה ליד שערי גן עדן ומחכה...
מחכה ליום שבו שוב תישבר האישה.
והמפלצת תצחק ותצחק ותנופף לאישה לשלום מפתח שערי הגן. ויהיה
לה טוב, כל כך טוב, בעוד האישה תשב בוכה מעל תהום של צער.
וכל שערי הגן ייפתחו לכבודה של המפלצת, והנה תיכנס לגן ושוב
תהיה מלאך.