צחיחה אדמתך ושלווה
ודנדון פעמון
וחיבוק נכדים
ומלאכה בביתן
במשורה
אוחזים בך כאן
טועמת, משתהה, בוחנת
מה לי כאן חוץ
מחיבוקך.
מקץ ימים
ביתי ביתך אתה אומר
עושה כבשלי, כמעט
והנה
באחת
אל מול תיבות פנדורה
פעורות
צונחת בלי כוחות
תוהה
מתי, איכה תשובנה ספינותיי
לחוף
ובבטחה.
ושוב חלפו ימים וקיץ בא
עושה דרכי אליך וממך
לקום בבוקר עטופה
בחיבוקך
אתמול הכנת
ארוחה. חבשת את ידי
ורק הערה קטנה
אשר סיננת
בשפתך
צרבה קלות
אולי פשוט דרכה לי
על צלקת ישנה
ומעלה ספקות
דקים כעכביש אולי עקרב שבא
נכנס לנו לתוך
ארון הנעליים שגלה
זמנית לכאורה
והעלה
את הקוצים שלי,
למרות הכול
מעבר לעולם הזה
היא כאן. אתך.
קשה לי
שוב אני בוכה
היא לא תשוב אתה אומר
במנוחה
ודוק של געגוע שוב מרחיק אותי
אלפי מילין
ואחר כך מחזיר אותי
דרוכה,
לא ערוכה. |
