הכנרת התמלאה.
אלפים על גבי אלפים הגיעו לראות את הכוכב החדש שנולד. פקק מכפר
תבור ועד יבנאל השתרך לו באטיות.
ורק אני, בשלווה גמורה, הרוח מעיפה את שערי לכל הכיוונים, בדרך
לכפר תבור, לעוד ערב במה פתוחה. עשן הסיגריה עולה במעגלים
לסאן-רוף המעפאן שיש לי ונחתך בדיוק בנקודה שבה האוויר פוגע
בו.
חבריי למסע - גיטריסט ללא רבב ויוצר צעיר של שירים מקוריים,
שבשבילו נוסעים כולם לפאב "לולה" בכפר תבור.
אני, מתופף רב עוצמה, וידידי הגיטריסט נלווה אותו על הבמה תוך
שהוא שר את שירו המהולל.
בינתיים הכנרת מתמלאת באלפי חיידקים בגודל אדם, המצטופפים
יחדיו ויוצרים זיהום שכמוהו לא היה. הקו האדום כבר נחשף לבטח,
וכל חופי הרחצה נסגרים עקב הזיהום הנורא, המתרכז כולו בשלושה
מתמודדים נחמדים שנקלעו לקורי עכביש הגדולים מהם בהרבה.
כולם שרים להם שקרים, מול המונים,
ורק אנחנו, מול עשרה אנשים פחות או יותר (אם מחשיבים את הברמן
ואת המלצרית), מנגנים לנו אמת טהורה מכל לחץ, בלי תחרות, בלי
מתמודדים, בלי כוכב שנולד ובלי זיקוקים, רק מציאות אחת, שעוקפת
את כל החוקים.
עשרה אנשים מוחאים לנו כפיים שמגיעים עד השמיים בעוד בכנרת
מחיאות הכפיים מחרישות אוזניים עד כי אי אפשר להבין למי, למה
ומה הכוונה.
בדרך חזרה הפקק הוא בכיוון ההפוך - מיבנאל לכפר תבור, ורק אני
נוסע לי בתחושת סיפוק, כשהדרך פרושה לפניי. פרושה... מלבד אוטו
חתונות מהודר, עטוף בסרטים ורודים ונצנצים על גבי המראות.
מאחור נישא שלט קטן: "זה עתה נישאו", ואני חושב לעצמי - כמה
כיף להיות כוכב לבד.