נישואין. 89-98
ואיפה האינטימיות שלנו?
האם רק בחדרי חדרים השארנוה?
הייתי רוצה להוציא אותה החוצה!
לדבר אותה, לומר אותה זה לזו
לפחות, אחת ליום - כבתחילה.
לדבר אהבה לא רק לזיין אותה.
לדבר אהבה, זה חסר לי כל כך...
קשה להוציא את המילים כשהמציאות הכאובה כל-כך פורצת החוצה. קשה
כל כך
ביומיום העכור, השחוק...
אבל
אם יש לנו אותה צריך לשמרה חזק
חזק. צריך לדבר אהבה, צריך לדבר, לדבר, לדבר!
נכון! יפה, גם, השתיקה אך, טיפוח יתר שלה
הופך אותנו - כמכונות.

אני מצטבעת והילדים משחקים
ואני עצובה.
היינו יורדים בקו 63 תחנה שלישית מהבימה,
או ליד חוף הים, היית גר ברחובות העתיקים של
ת"א וזה נתן לי תחושה של אושר, של חופש.
זה רחוק ממני עכשיו, רחוק מאד!
לפעמים בהבזק של תמונה, ריח מסוים,
או הגשם בחלון. זה מחזיר אותי לשם
לימי בכרותי - רווקותי...

צוחקים בתמונות בוכים בלב.
כן, התפללתי לפעמים, בעצם, דמיינתי שגם
הסיפור שלנו יהיה כבשיר: "חזרת פתאום, הנה אתה
בבית..." אבל לא!!! אצלנו זה לא היה זה זו לא הייתה
אהבה. אצלנו זה היה עקר ולא תקשורתי מההתחלה
אז מה היה לנו שם:
רצון להקים משפחה, למצוא מפלט מהבריחה שלך,
מדאגות שלי, קצת משיכה - משהו לא ברור?
הכל מכל וכל, רק לא סיפור אהבה.
זה לא היה לנו שם!
צוחקים בתמונות בוכים בלב!

ופתאום אני מדמיינת שכל שיש לי
הוא לא שלי:
אני איני אני
אישי אינו אישי
ביתי אינה ביתי - אהובתי
אין לי דבר
שוב אני בודדה.
כך נסעתי באוטובוס, מס' תחנות וכבר אני אובדת
כבר אני תועה, טועה - בדרך
וזה מזכיר לי כמה קל לאבד הכל בנסיעה אחת
קצרה.
שזה פשוט מפחיד, כל כך מבעית!
אני מחבקת את כל שיש לי בזיכרון עמוק
ומבטיחה לעצמי שלעולם, לעולם לא אשכח את
שיש לי.

השארתי את עצמי בתוך פתקאות סגורות בארון.
וכשישבנו בדשא חבוקים, אי-שם - הפסטורליות
חגגה.
זה היה נ-פ-ל-א!
פעם ראשונה בחיי פסטורליות שכזו, בה זכיתי
וזה היה מן ההפקר, אך לפחות זכיתי!!!
נשיקותייך היו כיין שושנים.
קצת רומנטיקה בתוך האבק הזה ודווקא בארץ,
בה כל פירור מ-צ-י-א-ה - שם מצאתי אהבה!
כלומר מין רומן שכזה שגרם לי התרגשות
שהגוף שלי כולו בער ורציתי רק עוד ועוד
רק נשיקה עוד אחת לא יותר!!!
לא אשכח לעולם!!! לעולם!

אמהות ראשונה

תמונתך איתי תמיד, לעולמים!
כל כך קטנה, כל כך מצומקה ביתי הראשונה!
לראשונה התחלתי לחוש אהבת אם מה היא...
הקשר המופלא שמעביר תחושות עד קצה הנשייה!!!
כל כך קטנה, מלאך שלי!
השמים לא ביקשו רחמים עליך.
אני כן - ביקשתי ולא נענתה תפילתי...
השמיים רצו אותך, רק להם.
נישקתי לך יום יום והתפללתי, כל כך רציתי בך!
לאהוב, ללטף, לגונן אך לשווא!
פנייך הקטנים, המכוסים, גופך הזעיר, אותו
אחזתי ולו רק לרגע קט
אם בזאת זכיתי  - דייני!!!
עשרה ימים והלכת לעולמך...
כל-כך קטנה, כל כך מצומקה
כמה אהבתיך!!!
רציתי בך כל כך
ביתי הראשונה!!!
מלאך שלי, קטנה שלי!
תמיד רציתי לקרוא לך: "קטנה שלי...
ילדה שלי..." וכך נותרת... לעולמי עד...