בין כל הרגשות, בין כל הדרכים,
גם הגדולים נופלים, גם הם בוכים,
שהירח נראה עצוב והעננים אפורים,
העולם כמו משקר והחיים קצת מיותרים,
אנשים של אישה, אנשים של גישה,
ברחוב הטעויות, אני שואל, לבכות או לא להיות.

בין כל המחשבות, בין כל השבילים,
גם החזקים מפסידים, גם הם שואלים,
שהשמש נראית קרה והשמיים מוזרים,
המציאות כמו בורחת והחיים קצת מכורים,
חברים של מסיבות, חברים של נסיבות,
ברחוב הטעויות, אני שואל, לבכות או לא להיות.

מר לי, נורא מר לי, נורא מר לי,
וזה כבר נראה נורמלי,
אני מאבד כיוון ואף אחד לא עונה,
מר לי, נורא מר לי,
וזה כבר לא נראה שונה.

ובין כל החששות, בין כל הפחדים,
כאילו שאף פעם לא אהבנו,
כאילו שאף פעם לא היינו ילדים,
זה נראה כמו ריקוד אחרון,
אם הייתי יכול, הייתי עושה הכל מהתחלה,
לא מוותר מראש, מסתתר מהחיים ומהשאלה.

ובין כל השתיקות, בין כל הרגעים,
כאילו שאף פעם לא ידענו,
כאילו שאף פעם לא הרגשנו מיוחדים,
זה נשמע כמו מילות פרידה,
אם הייתי מסוגל, הייתי צועק לעצמי, להיות,
לא מרים ידיים, מסתתר מהחיים והדמעות.

נורמלי, לא נורמלי,
זה נורא מר לי,
ועכשיו אני מאבד כיוון,
אני שואל ואף אחד לא עונה,
מר לי, נורא מר לי,
וזה כבר לא נראה שונה,
נורא מר לי, השאלה והדמעות,
אני רק רוצה לדעת, לבכות או לא להיות?