"אנשים רבים אינם יודעים לבצע מטלה זו כהלכה, מרביתם אף אינם
מודעים לכך וחושבים שהכול בסדר אתם. בכך שהם עושים את הטעות,
לא זו בלבד שהם משרשים אותה, הם אף גורמים נזק לעצמם בכך שהם
עלולים למצוא עצמם נבוכים ומושפלים באם מישהו יעיר להם בפומבי
על טעותם. אני פה על מנת ללמדכם איך לבצע זאת בצורה מושלמת. מי
שלא רוצה ללמוד, שלא ייכנס לכיתה, מי שרוצה - עליו להיות מוכן
לעבודה קשה ואימונים רבים."
במילים אלו של המרצה, החל הקורס למחיאות כפיים.

מזה זמן רב אני חושש שאינני מוחא כפיים כהלכה. עד לפני זמן לא
רב, עבדתי כסדרן בקאמרי. בעבודתי ראיתי עשרות אלפי אנשים
מוחאים כפיים בעשרות דרכים שונות. לא ידעתי מי מוחא נכון, והאם
מישהו בכלל מוחא נכון. הדבר בלבל אותי והטריד את מנוחתי כל כך
עד אשר מצאתי עצמי פעמים רבות תוהה כיצד מוחאים נכונה. שאלות
רבות עלו וצצו במוחי:
האם יש להצמיד את שתי הידיים זו לזו בעת המחיאה? או שמא יש
לשים יד אחת על השנייה בזווית של 90 מעלות? ואולי זווית של 45
מעלות? ואולי בזווית אחרת?
והאם יש לשים יד אחת על השנייה? ואיזו יד לשים? האם יש חשיבות
לכך?
ובאיזה מרחק מן הגוף יש למחוא כפיים - צמוד לגוף? מעט רחוק
יותר? ואולי בכלל יש להניף את צמד הידיים אל מעל הראש וליצור
צורה של נר?
וכמה זמן יש להקדיש לפעולה? האם יש קודים בינלאומיים לכך?
דהיינו, עבור פעולת מחיאה רגילה יש למחוא כף במשך שלוש שניות
ועבור פעולה טובה כחמש ועבור מצוינת כשמונה ויותר? ואולי
הזמנים שונים לחלוטין?
והאם בכלל תמיד יש צורך למחוא כפיים? גם כאשר לא צחקת מהבדיחה,
ולא נהנית מהמופע והשתעממת מההרצאה?

הסוגיה המרתקת הזו לא נתנה לי מנוח. אנשים רבים אינם נותנים
דעתם על החשיבות הרבה שיש למחיאות כפיים. אנו הרי מוחאים כפיים
בהצגות, קונצרטים, מופעי בידור, משחקי ספורט, הרצאות ועוד.
אינני יכול לאשש הנחה זו באופן מדעי, אך אני סבור שאדם ממוצע
מוחא כפיים כ-500 דקות בחייו - יותר משמונה שעות! ואלו אשר
נחשפים לתרבות מוצלחת יותר, כזו אשר מלווה במחיאות כפיים רבות
יותר, עשויים אף לגלוש אל מעבר לתחום עשר השעות במחיאות הכף.
אכן, זמן רב שאין לבטלו.

מדובר בפעולה שנעשית בפומבי וחשתי שאינני מבצע אותה כמו שצריך,
ועל כן, אלו שיודעים איך עושים זאת נכון רואים בי נחות מהם
ואולי אף נמנעים במפגיע מליצור עמי קשרים, שהרי מה גרוע יותר
מלהסתובב עם מישהו שמבזה עצמו במחיאות כפיים בצורה שגויה?
ואולי גם נשים נמנעות מליצור עמי קשרים, על אף שאולי אני מוצא
חן בעיניהן? סביר להניח שאישה אשר מיומנת בנושא לא תחבור
לטירון בתחום.

לפני כמה חודשים, פוטרתי מאותה עבודה כסדרן בקאמרי. מיד הגשתי
בקשה לדמי אבטלה בביטוח הלאומי והופניתי ללשכת התעסוקה, שם
לשמחתי, לא מצאו לי עבודה בכל פעם שהגעתי לחתום ביום השבועי
שלי. וכך, נכנס לי כסף לחשבון והיה לי מעט זמן פנוי, והעדפתי
לנצל את הזמן הזה למען העשרה כללית וקידום איכות החיים שלי.
נרשמתי לקורס שחלמתי לעשותו זה זמן רב, קורס במחיאות כפיים.
אמנם יש בשוק קלטות ביתיות המדריכות איך לעשות זאת נכון,
ובאינטרנט ישנם אתרים רבים המסבירים ומדגימים את הפעולה. אולם
חשתי שלימוד פעולה הכרחית זו, עליו להיעשות באופן מסודר
ורציני, ותחת ביקורת של איש מקצוע.
החלטתי לקחת את הקורס של ד"ר קלאפ, מומחה בעל שם עולמי בתחום.
מדובר בקורס יקר למדי, אשר לעתים ישנה רשימת המתנה ארוכה למדי
על מנת להתקבל. למזלי, מדובר היה בקיץ ורשימת ההמתנה עברה
לרשימת הצ'ק אאוט בשדה התעופה, ועל כן, נמצא לי מקום פנוי.
על אף שהקורס שאב ממני את כל דמי האבטלה שלי לאותו החודש, לא
התלבטתי לשנייה - רציתי ללמוד מהטוב ביותר.

הקורס בנוי משלושה שיעורים בני שלוש שעות כל אחד, אשר לאחריו
מבטיח ד"ר קלאפ שנדע למחוא כפיים בדיוק כמו שבני האצולה
הבריטית עושים זאת במרוץ הסוסים היוקרתי בדרבי.
הקורס מחולק לחלק עיוני, שבו לומדים מה לעשות ומה לא לעשות,
וזאת ע"י צפייה בסרטונים ובשחקנים שהד"ר מדריך. לאחר מכן,
מתחלקים לזוגות ומתחילים לתרגל באופן מעשי את החומר. בסיום
הקורס, ישנו מבחן בכלל לא פשוט, הכולל שוב חלק עיוני ומעשי.
החלק המעשי נבדק אך ורק ע"י ד"ר קלאפ אשר אינו מתבייש לצעוק
ולגעור באלו אשר אינם עושים זאת נכון, והוא גם אינו מתבייש
להכשיל אנשים ולא לתת להם את התעודה המיוחלת של בוגרי הקורס
למחיאות הכפיים של ד"ר קלאפ. הסטטיסטיקה אומרת שאחוז הנכשלים
בקורס דומה לאחוז הזוגות שמתגרשים בתל אביב.

הסתבר לי שיש כל כך הרבה מידע שיש לשננו בתחום זה של מחיאות
הכפיים. בדיוק כשם שישנם כלי סכו"ם שונים למאכלים שונים, כך יש
למחוא כפיים בצורה שונה בסיטואציות שונות.
והרי הדבר הגיוני עד מאוד - אם אינך לובש את אותם הבגדים
ומתנהג באותה הצורה במשחק כדורגל ובאופרה, מדוע שתמחא כפיים
באותה הצורה בשני המקרים?
לכל אורך החלק הראשון של השיעור הראשון האזנתי בקפידה לד"ר
קלאפ ולהסבריו המלומדים  ורשמתי כל מילה שהוציא מפיו, כולל את
צמד המילים "צאו להפסקה".

בהפסקה הכנתי לי קפה שחור כמו שאני אוהב, קפה חזק עם אחד סוכר
ויצאתי החוצה לעשן סיגריה. בפינה שבה בחרתי להוציא עשן בחרה
לעשות זאת גם איריס, אישה נאה ומושכת שמצאה חן בעיניי ממבט
ראשון. איריס לא רק בחרה את אותו המקום לעשן בו, אלא גם בחרה
את אותה השתייה ואותה הסיגריה כמוני.
מלמעלה בחרו שיהיו לנו גם את אותם צבעי העיניים וצבע השיער,
וחשתי שיש פה יותר מדי דמיון מכדי לקרוא לו צירוף מוחאים.

יזמתי שיחה קלילה ושאלתי איך בעיניה הקורס. היא סיפרה שהיא
מוקסמת מהמרצה וממש שמחה שבחרה לעשות את הקורס. השיחה בינינו
קלחה בנעימות עד לתום ההפסקה, וממש לפני החזרה לשיעור העזתי
ושאלתי אותה אם היא רוצה להיות בת זוגתי לתרגולי המחיאות שיהיו
בשיעור הבא. היא הסכימה ואף חייכה.

במהומה של תום השיעור לא ראיתי אותה וכך לא יכולתי לבקש את
מספר הטלפון שלה. ניחא, חשבתי לעצמי, יהיה לי מספיק זמן לעשות
זאת בשיעור הבא.
ובכל מקרה, היה לי חשוב עד לשיעור הבא, שלושה ימים מאוחר יותר,
לתרגל מול המראה את החומר שלמדנו בצורה אדוקה, מבלי להתפתות
לבילויים ומיני תענוגות. החלטתי שאני מקדיש כל כולי לתרגול.
וכך, ב-69 השעות הבאות מצאתי עצמי מבצע שני דברים: מתאמן על
המחיאות וחושב על איריס. היא פשוט לא יצאה לי מהראש. חשבתי על
החיוך שלה, על הדיבור המתוק, על הישירות שבה, על טעמנו המשותף
בסיגריות וקפה (וכל מי שמעשן יודע איזה בעיה זו להיות עם לא
מעשן, ולהפך. בעיה שאף עלולה להיות סיבה לאי יצירת קשר
מלכתחילה), ובכלל, חשבתי רק עליה.
האמנתי בלבי שמשהו טוב ייצא מן הקורס הזה מלבד המיומנות שלשמה
באתי.

השיעור הבא הגיע. החלטתי להקדים קמעה על מנת לנסות ולשוחח אתה
לפני השיעור. נכנסתי פנימה מלא בציפייה לפגוש אותה. לשמחתי,
היא ראתה אותי ראשון וקראה בשמי בהתלהבות. השיחה הייתה מצוינת
וניתן היה לראות שהמשיכה הינה הדדית. ניתן גם היה לשמוע זאת
כאשר היא שאלה אותי אם אני מעוניין לצאת אתה מחר בערב. באותו
הרגע זמזמתי בלבי את השיר הידוע, "תודה לך לשכת התעסוקה".

החלפנו מספרי טלפון תוך כדי כניסה לשיעור שבו ישבנו אחד ליד
השני, מגניבים מבטים תכופות אחד לעבר השני.
החלק הראשון של השיעור הזה עדיין הוקדש ללימודיים עיוניים
ולאחר מכן עברנו לתרגול מעשי.
לאחר עוד הפסקה נעימה נכנסנו לחדר והלכנו לתרגל את המחיאות.

ואז נדהמתי.

בעוד אני מבצע את המחיאות עפ"י הספר, בדיוק כמו שלימד אותנו
ד"ר קלאפ וכמו שתרגלתי בבית, איריס ביצעה את הכול בצורה גרועה
ונוראה. היא לא הקפידה על התנועות הנכונות, לא על הזוויות, לא
על שווי המשקל, לא על ההבעה ולא ידעה מתי מוחאים מה - פשוט
כלום אחד גדול.

בתחילה חשבתי שאולי מדובר בלחץ מכך שזו הפעם הראשונה שאנו
מתרגלים ושאולי היא מתרגשת בגללי. אבל גם כאשר החלפנו זוגות
(לפי בקשת המנחה, על מנת שנלמד מההצלחות והטעויות של יותר מאדם
אחד) היא המשיכה במחיאות הנפל שלה, אם אפשר לקרוא למה שעשתה
מחיאות.
הדבר הנורא ביותר היה שהיא חשבה שהיא הייתה מצוינת!
איריס הייתה בטוחה שהיא יכולה לנסוע ולמחוא כפיים ביחד עם מלך
ספרד והנסיך ממונקו בגמר אליפות אירופה בכדורגל או בתחרות
האירוויזיון, לו הדבר היה אפשרי.

הייתי צריך זמן לחשוב. מצאתי תירוץ שאינני יכול לצאת עמה מחר,
ניתקתי את הטלפון ולא התקשרתי אליה. חיכיתי לראות מה יקרה
בשיעור הבא, אולי יבוא לציון גואל ואוכל לשכוח את השיעור של
היום.
השיעור הבא היה המבחן המסכם. לבושתה, איריס קיבלה שטיפה וצעקות
מד"ר קלאפ בצורה שגרמה לקירות לרעוד. כמעט אף אחד אחר ממשתתפי
הקורס לא זכה למקלחת קרה שכזו. "25 שנה אני במקצוע ולא ראיתי
דבר כזה", היה משפט שנחרט במוחי. והיו עוד הרבה ששכחתי.

את המבחן היא לא עברה. את התעודה היא לא קיבלה. אותי היא יותר
לא ראתה.

אני מצטער, במעמדי, אני צריך מישהי עם ניסיון.