כמה יפה וורוד את חושבת שהמקום אליו תקחי אותי יהיה?!

אני לא מבינה, האם ניסית לשכנע את עצמך שיהיה לך טוב?
כי אם כך אז הצלחת, לא מבינה איך הגעתי למצב כזה פתטי...

נשארתי במקום זוועתי, לא מצליחה למצוא עצמי בין כל ילדיך
החדשים, את יודעת, אני עדיין צריכה את היחס, המילה הטובה,
החיבוק.. אולי אפילו הצחוקים של פעם
אני אף פעם לא אהיה גדולה מדיי בשביל זה...

ובסופו של יום נשארתי במקום אותו איני מגדירה בית ובלי שום
יכולת לברוח מכאן, שום בית אחר, שום מקום שלי שבו אתקבל בברכה
בלי פנים זועפות...

רק אליו את יכולה להפנות את חיוך המתוק, רק אליו את צחוקך מלא
האושר...

ונחשי מה... נמאס לי, אני לא מבינה איך יכולת ואת הינך עדיין
יכולה...

בא לי כל כך לצרוח לעשות בלאגן, שתזכרי שגם אני עודני כאן...

ועד שאצליח להשתולל ועד שאצליח את כולכם לבלבל בתוך תוכי
אסתגר...