יש זמן, זמן ההמסה, אתה נמס ונמס, מרגיש שאתה הופך לנוזל שהוא
בעצם השקר שלך.
יש זמנים, זמנים קשים שבהם אתה שואל "למה לעבור הכול אם גם ככה
חוזרים לאותה הנקודה?!"
יש פנים, מוכרות, חדשות שתמיד יספרו לך בעקיפין מי אתה - אבל
אתה לא תסתכל, אתה מפחד מהאמת המרה הזו שזועקת מתוך תוכך.

יש זמן, זמן של שקט שבו אתה מגלה באמת מי אתה, מי עומד מול מי,
מי בועט ת'שער הזה ומכניס לך שוב מתחת לחגורה.
יש זמנים, זמנים של חורף שבהם אתה רוצה להיכנס ולא לצאת
מעצמך.

יש שתיקות, שתיקות ארוכות בינך לבין עצמך. אתה תמיד חוזר ואומר
לעצמך "מתי האמת הזו תצא בלי בושה?!"

יש מבטים, מבטים חודרים שמופנים תמיד לעברך - כאילו בוחנים את
החיים שלך בלי הבנה. הם לא יודעים מי אתה באמת, מה עברת ולמדת
בתוך כל הבלגן הזה שנקרא - החיים שלך.

יש חיים, חיים שמחכים רק לך, מצפים שתדרוך על השביל שהונח
מרצפה מרצפה אך ורק בשביל שאתה תוכל לצעוד בו בראש מורם
בגאווה.


יש ימים, ימים של שקט, זה השקט שלפני הסערה. יש עולם חשוך,
מואר, לא ידוע, מסתורי, שבסופו של עניין מחכה לך שמסרב להתגלות
לך, כאילו מציב לך אולטימטום - "הלווווו אתה לא נכנס אליי עד
שלא תנקה את עצמך".
יש צעקות, צעקות חזקות שבאות מתוך הנשמה, גורמות לך ללכת, ללכת
בלי הפסקה, ולא תמיד אתה יודע לאן תתגלגל, אולי בסוף לאותה
ההתחלה שבה לא הבנת בכלל מי אתה ומה אתה רוצה מעצמך.

יש זמנים, זמנים של התבוננות, שבהם אתה כבר לא מפחד להודות,
אתה לא מושלם, אתה בסך הכול כלי כאן בעולם הזה, בעולם הבא אתה
נשמה טהורה, שבסך הכול מחכה שתחזור לנקודה ההיא, שהוא הבית
שלך,
אבל אליו תגיע רק אחרי שתתקן את עצמך...

אל תתייאש, תתבונן - האמת תמיד הייתה לפניך - אתה פשוט העדפת
להסתיר פנים, ללכת לסובב את הגב - להתעלם ממנה כאילו היא אבק
ברוח ואין לה משמעות לגביך, סתם לכלוך שנסחף ונתקע בפינה.
יש זמנים שבהם אתה לומד - מי אתה... זה לא קל... זה לא הסוף...
זה קשה אבל אין ברירה.
יש זמנים שבהם אתה לומד - מי אתה...