כשאני לא מצליחה להירדם בלילה,
כשאני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ,
כשמחשבות מתרוצצות בראשי ללא הרף,
כשאני לא מסוגלת להכיל עוד -
אני כותבת

בזרימה, ברצף, בשטף ובלי סינון
לא רציונלית
בטירוף
כמו נביעה של מעיין בלב מדבר
המרווה את האדמה הנזקקת, הצמאה
כך הכתיבה לנפש הקורסת תחת נטל המעמסה

והנה נוצר תינוק קטן ורך בשנים
כל כך פגיע, יצור נפלא
איננו כליל השלמות
אבל הוא מחמם את לבי ומשתקף בעיני
והנה עולה חיוך על שפתי

הוא מתבגר אט-אט
מבשיל, מתקשה ועוטה משמעויות
והוא נחשף אל העולם
אל כלי המלחמה של האדם
ואל האהבה...
וביניהם מתנהל קרב אימתנים
ואין מי שיכריע
פעם זה
ופעם זה
ותינוקי, תינוק המריבה
עומד בלב לבה של המהומה
שותק.
וגם אני שותקת.
וביני לבין עצמי ניטשת מלחמה חדשה