בין שלהבות בודדות של קור
שעטף את גופינו בשלב הכרעה
והותיר בנו חותם של נצח
ובנו כמיהה לתפיסה של שפיות
שצרבה את דרכה על בשרינו
עד כי לא נותר דבר
מלבד יגון קודר ואפלולי
של תקווה וכמיהה למה שאין
צללים... צללים של אושר מדומה
ותוגה בלתי נלאית לדממה ושלווה
ששוקעת לאט בנשמתנו
ושם, מתוך מעמקי תהום של תת מודע
הגיחו ניצוצות חד פעמיים של תקווה
ורק ההיגיון הבלתי נתפס אומר
שלא לנו הובטח המחר. והאתמול?
גסס בשל צבעיו הדועכים באפלה
אל מול בריאה של זריחה חדשה