אני בכלל לא הוזמנתי למסיבה הזאת, אבל ענת היפה מכיתת המחול
ריחמה עליי, כנראה, ואמרה שאני יכול לבוא אתה. כשהגעתי אנשים
עיקמו את האף אבל לא אמרו מילה. מישהו הדליק נרגילה וכולם,
ביניהם ענת, החלו לעשן. אני הייתי בצד באותם רגעים, והבטתי
בראש הנרגילה עובר בחדר. מוטי, שהיה גם כמעט עבריין, וגם
השישיסט הכי גדול בתיכון עלומים, פלט לפתע שהוא זה שחטף לפני
שבוע למורה את הצ'יוואוואה, כנקמה על הנכשל שנתן לו במחצית.
הוא סיפר שבמשך יומיים הצ'יוואוואה הייתה אצלו בחדר ולא הפסיקה
לנבוח, עד שאימא שלו התקשרה למישהו שירדים אותה. "לא יכולתי
פשוט להחזיר אותה למורה", אמר מוטי ושאף מהנרגילה, "הייתי
מסתבך". כעסתי עליו. ידעתי שאם אלשין עליו הוא ידע שזה אני
ושאם לא אלשין הוא יעשה דברים כאלה שוב, אז התייעצתי עם אימא
שלי בנוגע לעניין. אימא כנראה גם לא ידעה מה לעשות, אז היא
התייעצה עם המנהלת.

באותו לילה חלמתי על ענת, אבל הפעם זה לא היה חלום טוב. בחלום
ענת וכיתת המחול שחו שחייה אמנותית, והיא התחילה לטבוע. ניסיתי
לשחות לעברה, אבל ככל שחתרתי יותר ככה התרחקתי ממנה. קמתי שטוף
זעה קרה. בבוקר מוטי כבר חיכה לי בחצר של בית הספר. "דן
המלשן", קרא לי במה שהסתמן ככינוי הנצחי שלי, "היית חייב לספר
עליי למנהלת, הא?" הוא זרק סוף של סיגריה על המדרכה, "יא חרא!
לא יכולת פשוט לסתום ת'פה?" פתאום ראיתי את ענת ושאר בנות כיתת
המחול שוחות בבריכה שליד בית הספר, ואז נפל לי האסימון. מוטי
תפס בצווארוני ולא יכולתי להימלט מאחיזתו, ידעתי שהזמן אוזל.
"ענת הולכת לטבוע", סיננתי. "מה?" הוא לא הבין על מה אני מדבר.
"היא הולכת לטבוע עכשיו באימונים של השחייה האמנותית, מוטי,
בבקשה תעזוב אותי." "איך אתה יודע?" הוא שאל בטון ספק כועס,
ספק מפקפק. "אני פשוט יודע, אין זמן להסביר", אמרתי, וראיתי את
מבטו משתנה. זאת הייתה ענת, הבחורה הכי יפה בשכבה, וגם מוטי
היה בקטע שלה. הוא לא יכל לקחת את הסיכון. "חסר לך שאתה משקר
לי, אני אהרוג אותך אם כן". הוא עזב אותי ורץ לכיוון הבריכה.
ענת באמת התעלפה בבריכה באותו יום, מאנורקסיה אמרו השמועות,
אבל מוטי הגיע לשם בזמן והציל אותה. אחרי שבועיים הם נהיו
חברים.

"היי דן", קרא לי מוטי בוקר אחד. זאת הפעם הראשונה מזה הרבה
זמן שמישהו לא קרא לי דן המלשן. האמת שמאז שהתחיל לצאת עם ענת,
מוטי אפילו התחיל להיות בנאדם נחמד, והציונים שלו השתפרו.
הסיפור עם הצ'ויואוואה נשכח ברגע שהציל את ענת מהטביעה. "אני
פשוט חייב לדעת, דן", אמר לי מוטי, "אני חייב לדעת איך ידעת
שהיא עומדת לטבוע." "היה לי חלום", גמגמתי, "חלום נבואי." "אם
יש לך עוד כאלה, תודיע לי", צחק, ופנה לכיתה. ולפני שהלך סינן
לעצמו, כאילו אני לא שומע, "דן הזה, כזה מלשן. מלשין אפילו על
אלוהים."