"גליה, את ערה?" היא עדיין לא מאמינה שהוא מצלצל.
"כן, בטח ערה... מה אתך, הכול בסדר? " כאילו אלפי אבנים
הידרדרו מהלב הקטנטן הזה שפועם על 200 מאז שהתחילה המחלמה
הארורה הזאת.
"הכול בסדר, תירגעי". היא נושמת. "מה את עושה?"

מה אני עושה? היא חושבת... אממ, מעניין. אני חיילת, אנחנו
באמצע מלחמה, עכשיו שלוש לפנות בוקר ואני צריכה לקום בעוד שלוש
שעות. בוא נעזוב את העובדה שאני מחוברת לטלפון באינפוזיה, מחכה
לרגע שתתקשר להגיד שהכול בסדר, שיצאת מאיך אתה קורא לזה -
"חו"ל?!"

"כלום, אז מה קורה?" טיפשה היא לא. הוא רוצה לדבר, הפעם יש לו
זמן.
"לא יודע, נמאס לי כבר! אני לא מבין, מה לעזאזל אנחנו עושים
פה?"
לא מאמינה שהוא אמר את זה עכשיו.
"מה זאת אומרת? אתה שומר על המדינה שלך! על המשפחה שלך!" זה
בדיוק מה שהיה חסר לה, שהוא יהפוך לחייל שבוז דווקא באמצע
המלחמה.
"אני לא מאמין במה שאנחנו עושים. אנחנו בעצמנו לא יודעים מה
אנחנו עושים. לא ישנתי כבר שבוע, לא אכלתי כבר ימים. אני עייף,
אני רעב, ובעיקר מותש." הוא נחנק.

החזה מתכווץ לה, איזה חיבוק הוא היה מקבל עכשיו. היא הייתה
עוטפת אותו בחום, באהבה.
"את מכירה אותי גליה, את יודעת שאני בנאדם של שלום, אני לא כמו
אחי. אני לא יודע איך עושים מלחמות". אם החבר'ה מהגדוד היו
שומעים אותו, היו סוקלים אותו עכשיו באבנים. אם מישהו היה יודע
איזה שמאלני חי ביניהם. שמאלני בין ימניים קיצוניים.
"תפסיק לדבר שטויות, תהיה גאה בעצמך! אתה שומר על המולדת!"
איך היא מעודדת אותו עכשיו? לא מספיק המוח שלה נמחץ ממחשבות,
מדאגות. עכשיו יש לה עוד סיבה לדאגה, כל הדיכאון הזה לא מוסיף
לרן בקרב.
"רן, די, אתה צריך לקחת את עצמך בידיים, זה לא הזמן למחשבות
האלו, אתה צריך לחזור הביתה בריא ושלם."
"חשבתי על זה, החלטתי שאם אני חוזר הביתה, אני נפרד מדפנה."
למרות ששמחה קטנה הציצה לה בלב, וחיוך איים לכבוש את שפתיה.
גליה נושמת לרגע.
"זה לא רגע להחלטות כאלו, אתם יחד שנה. אל תדאג, תחזור הביתה
והכול יהיה בסדר."
הוא מת להגיד לה את הכול. עכשיו. אולי לא תהיה עוד הזדמנות.
אבל אין לו אומץ.
"אני לא אוהב אותה, אני רגיל אליה." אני אוהב אותך, חתיכת
מטומטמת. למרות שהוא בטוח שהיא יודעת, המילים לא יוצאות לו.
"טוב, לכי לישון. יהיה בסדר, אני אתקשר מחר, סבבה?" הדמעות
חונקות אותו, הוא חייב לנתק.
"טוב, לילה טוב. ו... רן, שמור על עצמך, טוב?" שיט, היא בוכה.
"ברור. תמיד." הוא מקווה שהיא תירגע.

הוא עוד לא הספיק לנתק, תחושה של יד חמה על הכתף.
"רן, אתה יכול להחליף אותי במארב לילה? אני כבר לא רואה כלום
בעיניים מחוסר השינה המזורגג הזה." זה היה עמי, אח של רן.
הם היו באותו הגדוד. זה בדיוק מה שהיה חסר לו. אבל דם זה דם.
"טוב. שנייה אני בחוץ."

גליה שוכבת במיטה, קשה לה להירדם. משהו לא בסדר. היא מרגישה את
זה.

גליה יושבת בגינת הבית. אין מלחמה. רק שקט וציפורים.
"רן? מה אתה עושה פה?" היא מופתעת לראות אותו בחצר שלה.
"גליוש, את יודעת שאני אוהב אותך יותר מהכול, נכון?" היא
מסמיקה.
רן מתיישב על הברכיים, מניח את הראש על ברכיה. היא מלטפת את
שערו. "ברור, ואני אוהבת אותך תמיד." הוא תופס את היד שלה
ומנשק אותה.
מה זה הרעש הזה? אוף , איזה רעש מעצבן.

הפלאפון לא מפסיק לצלצל, גליה מתעוררת. נחנקת מבכי.
היא כבר מבינה, שרן בא להיפרד ממנה אתמול בלילה.