ככל שהלכנו יותר הבנו שאנחנו היחידים ששרדו, שאין דבר מלבדנו
(עשר שנים לקח לנו לגלות שזה לא נכון). זה היה לפני 50 שנה.
הלכנו כמה ימים בלי לחשוב על העתיד. התאבלנו על מי שמת, על מה
שמת, סוף האנושות, סוף היצירה, חיסולו של העולם. ליקטנו כל מה
שיכולנו לאכול והתנהלנו בהילוך איטי, בעצלתיים. עד שנתקלנו
ברפת, זה היה נורא, עשרות גויות של פרות, ואז ראינו עגל מפרפר,
השקנו אותו, הבאנו לו עשב טרי והוא התאושש. ואז התחוור לנו כמה
היינו אדישים. אנחנו הסתובבנו וריחמנו על עצמנו כשיכול להיות
שעוד חיים רבים אבדו. לא היה לנו זמן לבזבז, הבאנו את העגל
לרפת רחבה וריקה, שרטטנו מפה כדי שנוכל לחזור אליו ויצאנו לחפש
אותות חיים. צרפנו אל העגל כמה אפרוחים שמצאנו בקרבה מפתיעה,
ושלוש כבשים שאחת מהן מתה תוך כמה ימים. אחרי חיפושים רבים
מצאנו ילדה, כבת ארבע, קצת מיובשת אבל במצב כללי טוב, שלאחר
שתיקה ארוכה אמרה שקוראים לה יובל (אחרי כמה שנים היא סיפרה
שהיא זוכרת במעומעם שלא קוראים לה כך. זה שם של ילדה שהיא רצתה
להיות כמוה, והיא לא הצליחה להזכר בשם האמיתי שלה).
נראה שכל מי או מה ששרד היה צעיר, אז איך זה שאנחנו שרדנו?
הגיע הזמן לדבר תכל'ס. מה עושים, מה עם העתיד... שירה אמרה
שצריך לעשות כמה שיותר ילדים, גם הם וגם אנחנו. היא לא התכוונה
לזה כשאמרה פעם שהיא רוצה להיות מכונת ילדים. היא לא חשבה שזו
תהפוך לחובה, שעתיד האנושות יהיה תלוי בזה. מצאנו ספרים על
חקלאות ועשינו כמיטב יכולתנו. החלטנו שלא יהיה מנהיג, שכולם
יהיו שווים וכולם יתרמו בכל תחום. ובכלל ניסינו ללמוד מספרים
כמה שיותר: רפואה, חשמל (חיינו כשנה בלי חשמל וגם אחר כך לא
היה לנו חשמל רוב הזמן), אפילו הטפלה. שירה נכנסה להריון מיד,
לי לקח חמש שנים. לה נולדה בת, לי נולדו תאומים, שני בנים.
למרות שארבעתנו הזדעזענו והתחמקנו מהנושא, כולם ידעו שנצטרך
להתמודד עם נושא הזיווג של הילדים שלנו. מין יהפוך בשבילם
לחובה ולא משהו שבוחרים, עם מגוון אפשרויות לבני זוג. אנחנו
לפחות בחרנו לפני שהאנושות נכחדה. מה אם הם לא ירצו? נכריח
אותם?
יובל כבר התחילה את בגרותה המינית, היא הייתה ילדה נבונה,
לימדנו אותה כל מה שידענו. היא מאוד אהבה לקרוא ולפעמים הייתה
נעלמת לנו ומתגלה עם ספר באיזה כוך. אבל לא דיברנו איתה על
מין. היא ידעה שאני ושירה בהריון תמידי כי צריך לשקם את
האנושות. יובל הייתה בת 12, הבת של שירה הייתה בת 7, והיו לה
עוד שני ילדים, בן בן 5 ובת בת שנתיים, הבנים שלי היו בני
שנתיים.  
היו ריבים קשים, לא היה מישהו שבאיזושהי תקופה לא יכולת להסתכל
עליו אפילו במשך שבועות. ההתלבטויות הטכניות, המוסריות
והקיומיות קרעו אותנו, כל אחד בתוך עצמו וכל אחד בינו לבין כל
אחד אחר. כל זוג נפרד וחזר אינספור פעמים. אבל לא היו לנו הרבה
אופציות, ואיכשהו הנושא של חילופי זוגות מעולם לא עלה על הפרק.

בסוף החלטנו שנסביר להם איך באים ילדים לעולם ושחוץ מזה מעורב
אקט אינטימי ופיזי שמצריך הסכמה הדדית. לא ידענו איך הם רואים
את זה. הם לא גדלו באוירה של מין, כל מה שהם ידעו, הם ידעו
מאיתנו. לא ידענו אם יש משמעות לגיל, הרי בעולם הישן נחשפנו
למין כמעט מינקות, אך הבגרות המינית של הילדים שלנו הייתה
אפסית, זה היה חור בהשכלה שלא יכולנו למלא מבחינות מסוימות, זה
לא טבעי שהמקור היחיד לידיעות על מין הוא ההורים. ליובל הסברנו
בגיל 14. לאדם, הגדול של שירה, הסברנו כבר בגיל 9. בגיל 19 היא
נכנסה להריון, והיה לנו אבא בן 12. זה היה מאוד מטריד, אנחנו
גרמנו לזה, וזה היה צפוי לקרות, אבל אני חושבת שזו הייתה
טראומה קולקטיבית. לא התייחסנו לילדים כשל מישהו מסוים, כולם
גידלו את כל הילדים, לפחות בדור שלנו, אחר-כך זה השתנה. דיברנו
עם הילדים על מוסד הנישואין, אך הם לא ממש התעניינו.
סגנון החיים שלנו עד עצם היום הזה הוא קומונרי באופן טבעי,
פשוט התפתחות אורגנית בלי סדר יום אידיאולוגי מאחורי זה.
בהתחלה זה היה מתבקש, עם כל-כך מעט אנשים וצורך כל-כך עז
בשיתוף פעולה, בהבנה של דברים שלא הבנו. העולם הישן גרם לכך
שידיעותינו בתחומים שונים ישאפו לאפס. הדור הצעיר של היום,
השלישי, כבר יודע חקלאות, רפואה בסיסית, בניין, ורובם גם
עוסקים באומנות. הם אינטלקטואלים במושגים של פעם. עלית קרנם של
הספרים והידע הייתה בלתי נמנעת, אם כי יש להם גם הרבה יותר
משחקים והתעסקות בהבלים מאשר הדור השני. אולי לא השקענו מספיק
בילדות של הדור השני אך הם פיצו על כך עם ילדיהם ואנחנו עזרנו.

אין כלכלה. לא כסף ולא חליפין. כולם מעבדים את האדמה ומטפלים
בצאן (הבקר נכחד) כך שכולם זכאים להנות ממנו ואין סיבה שמישהו
ייקח יותר מכפי צרכו. אין תאוות רכוש, אין משמעות לפאר והדר
(לפחות של רכוש. כן התפתחה קנאת יופי, כשרון ויכולת עבודה).
עשר שנים אחרי מה שמבחינתנו היה סוף העולם גילינו שהיו חלקים
בעולם ששרדו. הם הגיעו באניה מאולתרת, עשרה צעירים בתחילת שנות
העשרים שלהם. אנחנו היינו עשרה בגילאים שונים. הם היו מתורכיה,
חיפשו ניצולים ואוכל. האדמה אצלם הייתה חרוכה ברובה ולא ראויה
לחקלאות והם לא מצאו שרידים של חיות. הם נשארו איתנו כשנה, ואז
פנו לאפריקה כשהם מותירים אחריהם שניים מהם: כמאל ובסאק. הנחנו
שבכל יבשת יש ניצולים, אבל היינו עסוקים בעצמנו ודבר לא הניע
אותנו לחפש. אם יבואו יתקבלו בברכה.  
כאמל ובסאק היו ילדותיים ובוגרים באותו הזמן. מאז שכמאל היה בן
12 ובסאק בת 10 הם גידלו את עצמם, הם היו בני דודים, חברים
טובים אבל מאוד שונים. כמאל השתלב בקלות והיה חברותי. בסאק
הייתה חשדנית ולא שכחה את הערכים המסורתיים של משפחתה (כך לא
עסקה במין עד סוף שנות העשרים לחייה בזכרה את ההטפות של אמה).
היה במראה משהו הרבה פחות מרשים והרבה יותר פשוט מזה של כמאל,
היא היתה בהירה ונמוכה, הוא היה גבוה וכהה, קשה היה להאמין שהם
קרובי משפחה. הם השפיעו עלינו כך: המילה "בילגיסיאר", שבמקור
משמעה היה "מחשב" ומילולית משמעה "דוכן מידע", הפכה למילה
כללית, תלוית הקשר שמשמעה- מחשבה, מוח, שכל, רעיון... היה להם
הומור פנימי שמעולם לא הצלחנו להבין.  
הייתה בהם הרבה תמימות והרבה חורים בהשכלה, אפילו על תרבותם
שלהם. כך למשל, לא ידעו דבר על הטבח בארמנים, לא זכרו חשבון
בסיסי ואנגלית ולא גיבשו לעצמם תכניות בעשר השנים שחלפו, עד
היום אני לא מבינה איך שרדו, אך על אתא טורק, שכמאל נקרא על
שמו ידעו הרבה וכנראה היו מאוד מלומדים לגילם. עד שנגמר העולם,
הם זכרו קטעי שירה ופרוזה. למשל: רעיונתיו הסוציאליסטיים
הבוסריים של כמאל הושפעו מהסופר סאית פאיק אבאסיאניק, ובסאק
העדיפה את שירתו המודרנית והפילוסופית-קיומית של פאזיל חוסנו
דגלרקה.
באשר לדת, אפשר להגיד שהתגבשה קבוצה חילונית למדי, גם מי שהיה
דתי במקור זנח את הפרקטיקות הדתיות לטובת הפרקטיקות
ההשרדותיות. מה שנשאר נועד להיות יד למי ומה שנכחד. העיסוק
הדתי היה בעיקר בעל אופי יהודי אך היו גם השפעות
מוסלמיות-סוניות (כל באי האניה היו סונים חוץ מאחד שהגדיר עצמו
סוציאליסט-אתאיסט). לגבי עיקרי היהדות, לא אימצנו את האמונה
במציאות האל ואחדותו ולא את האמונה בגאולת עם ישראל, לא ממש
היה עם ישראל לגאול. עניין הלאום והעם איבד כל משמעות במספרנו
הזעום. העדפנו לראות את האל כפי שראה אותו שפינוזה, ככל הטבע
על כל מרכיביו וגווניו, הכל הוא אלוהים ואלוהים בכל. חוץ מזה,
הייתה הרגשה כללית של שכר ועונש שהיוותה הצדקה חיצונית מחזקת
להתנהגות מוסרית והלכה יד ביד עם הנכונות לתת צדקה שבאה לידי
ביטוי בהנחות למי שמתקשה לתרום לקולקטיב. שתי המסורות האחרונות
משותפות ליהדות ולאיסלם.
לוח השנה לא היה המוסלמי או היהודי. עבר הרבה זמן עד שבכלל
התחלנו לעשות רישום של ימים, לא ברור כמה. התורכים לא התעסקו
בכך כלל עד שפגשו אותנו. לא היינו בטוחים איך לעשות זאת אבל
החקלאות אילצה אותנו להתמודד. פתרון סכסוכים, אם היה פומבי,
התבצע באסיפות שהתקבצו בהן כל מי שהיה לו עניין בהן ועקרן היו
דיונים ארוכים (כי לכל אחד הייתה זכות דיבור בלתי מוגבלת).
לפעמים היה צורך לקיים מספר אסיפות באותו נושא. לא היו רופאים
רשמיים אבל היו אנשים שנחשבו מוכשרים יותר בריפוי, ואם אדם לא
הצליח לרפא את עצמו הוא פנה אליהם. באופן כללי כל אחד דאג
לצרכיו-הוא ולצרכי ילדיו ובכלל זה ללבוש, מזון, חינוך, רפואה
ותעסוקה בשעות הפנאי. לפני שקרה מה שקרה קשה היה להאמין שיש
בנו כל-כך הרבה יכולות, כל-כך הרבה קיבולת לידע, כל-כך הרבה
תושייה. מי היה מאמין שנקים חברה מאפס, לא שהייתה לנו ברירה,
זה נכפה עלינו, אבל עדיין מקור לגאווה.    
והנה אנחנו היום, כבר שלושה דורות, ואתם, ניצני הדור הרביעי,
פחות ממאה איש. רציתי שתדעו על ההסטוריה שלכם. אל תקחו את
העובדה שיש לעבר ולשורשים שלכם נקודת התחלה כמובנת מאליה. זוהי
זכות לדעת איך אנושות מתחילה, להכיר באופן אישי את הורי
האנושות, מי שהקים את כל מה שאתם רואים סביבכם. אתם יכולים גם
לקרוא ולשאול על מה שקדם לכך, על העבר האינסופי שבשבילכם הוא
עולם אחר. אתם לא תזכו לראות את העושר וההתפתחות שמתרחשים
במאות דורות כמו שאנחנו, הדור הראשון של העולם החדש והאחרון של
העולם הקודם, זכינו. בקרוב לא נהיה פה, אני מקווה שאתם תהיו
להרבה זמן, אני מקווה שעשינו עבודה טובה בבניית התשתית לעתיד
שלכם. אתם כל-כך יקרים לי, אתם אני ומה שיהיה אחרי. אתם העולם,
העתיד, התקווה, אתם טהורים. למדו מטעויות העולם הישן, השתדלו
לעשות ולשאוף לטוב, או לפחות להתכוון לטוב.