זוכרת את הרגעים שלנו? רגעים של ביחד כשאנחנו, אני ואת, הכי
לבד בעולם.
אני מבין שזה כבר משהו שהיה פעם, ולא תהיה עוד פעם... אף פעם.
אבל אני מתגעגע אלייך.
אין לי מילים אחרות לתאר לך את מה שאני מרגיש...
הכול יהיה חזק מדי כי מה שהיה בינינו כבר לא... או חלש מדי...
כי יהיה משהו תמיד.
אני אומר לך פשוט, שאני פשוט מתגעגע...

לפעמים, דווקא האהבה החזקה ביותר לא יכולה להרים בידיה את כל
השאר.
דווקא כשאני הכי אוהב אותך בעולם והכי אכפת לי אני רק יותר
כועס ומתוסכל כשמשהו נאבד...
ואת, את חזקה, את לא מוותרת, את אוהבת אותי ובשבילך זה לא
מספיק אבל את נלחמת.
למה לא הבנת אז שלפעמים צריך לשחרר קצת בשביל לאחוז כל כך
חזק?
למה אני לא הבנתי אז שלפעמים צריך לאחוז חזק כדי שלא ישתחרר...
יותר מדי... ייעלם.

אני לא מתחרט, אני לא אוהב להתחרט על דברים שקרו לי, שעשיתי
אני... הכול לטובה.
אבל אני כן... מתגעגע.

חדר קטן, קיר סגול, ספה ישנה, איזו זמרת ברים אדומה עומדת ליד
הפסנתר בתוך המערכת שלנו...
כוס ויסקי, סיגריה אחרי סיגריה, שיחה לתוך הלילה, ידיים
מנשקות, נשיקות מלטפות.
מדהימה שכמותך...
טייץ צמוד, יחפה, לובשת חולצה שלי ישנה של הצבא, קרועה חושפת
כתף, והשער אותה מלטף.
ריח שיש רק לך, טיפה של בושם מאחורי האוזן, עשן אפוף בבגדים,
וריח גופך...
אוח... ריח הגוף שלך.

שבת בבוקר, איזה בנאי מנגן ברדיו ומעיר אותנו בחיוך, את כמו
גור מכורבלת בי יותר מבשמיכה.
לא רוצה לקום, רוצה להמשיך לשכב ולשכב ולשכב... ולא רק לישון.
והגורה שלי הופכת חברבורותיה ונהפכת ללביאה... תוקפת אותי
בנשיקות ונשיכות.
ומחייכת. אוי... כשאת מחייכת.

מטיילים לנו עוד קצת במיטה לפני שיוצאים לטבע...
דשא, עץ, חיוך, קפה שחור, סיגריה, מצלמה שעוצרת לנו את הזמן.
הנהר לא מפסיק לדבר והחבר'ה זורמים.
גם הם מתאהבים בך... ואני מבין אותם, איך אפשר שלא.

זוכרת את הרגעים שלנו?
אוי יכולתי להמשיך לנצח, חבל שזה לא ימשיך.
ושוב, אני לא מתחרט על כלום.
מה שהיה היה. וכשזה זה... זה זה.
וכשזה לא. זה לא.

אבל ילדה שלי...
אני כל כך מתגעגע.