אתה לא צריך להתנצל.
אמת לא מתנצלת...

אני שום דבר, מלבד עצמי.
אתה זה אתה וזה מספיק.
זה מספיק.

פעם יכולתי להנות, רק מלעמוד במרפסת בדממה מוחלטת.
לצפות בדימדומי השקיעה עד טוהר הלילה, אלפי אורות זוהרים מתחת
לעיניי, כמו כוכבים.
הייתי עוצמת אותן ומרימה את ראשי אל השמיים, מודה על חיי, מודה
על כל הדברים הקטנים והאמיתיים בעולם הזה, כל כך קטנים, אבל
חשובים יותר מכל.

היכן הכוכב שלי?
תחת אילו עיניים אוכל סוף כל סוף לשלוח את אורי?

כולנו זרים
נמשכים ברעב, כאחוזי דיבוק,
בכימיה של חיינו.

כימיה... מה אנחנו בכלל יודעים על כימיה?
אנחנו יודעים רק מה זאת סלקציה מהירה.
מה קרה למידות טובות של אדם?
מידות טובות ניתן אולי למצוא כיום רק בחזיות... בעור חלק
ועיניים יפות...
למי יש סיכוי טוב בכלל?
אני לא יכולה לסבול את כל האנשים האלו, בעלי פרצוף של מלאך
וחיוך נוטף עוקץ.
לא מבינה מה גורם לכולם להסתנוור.
יופי אמיתי נמצא בכל מקום והוא לא באמת ניראה לעין. הוא מגיע
מבפנים, הוא תוקף אותך, כמו אגרוף בבטן. מתפרץ בתוכך, כמו
מחלה.

אתה לא צריך להתנצל,
כי ברגש אין סליחות, הוא פשוט קיים, איתן.
הוא לא יכול להיות
שום דבר, מלבד עצמו.

יש כל כך הרבה דברים שאני יכולה להראות, כל כך הרבה דברים
לספר
כל כך הרבה דרכים להרגיש.
אף פעם לא לימדו אותי לוותר, למדתי לבד
ובדרכים הקשות ביותר.

אולי אתה כמו כוכב, אי שם, במרחק
זכרון עמום של עולם שניכחד, אלפי שנות אור מכאן.

אף פעם אני לא מוצאת את המילים הנכונות ואף פעם אני לא אומרת
אותן בזמן.
אני תמיד מעלימה את עצמי ליד אנשים, אפילו מבלי להתכוון לכך.
אני תוהה אם אפשר בכלל לראות אותי באמת...

אתה רוצה ללכת לישון כשנעשה לא נעים? תלך.
אתה רוצה להתנתק? תתנתק.
להיות אדיש? תהיה.
תעשה רק מה שעושה לך טוב. כי זאת הדרך הכי נכונה.

אבל אל תתנצל.