יום אחד התחילה גילי, אשתי הראשונה, לשאול את עצמה:
מי אני? מניין באתי? לאן אני הולכת?
עברו עשרים שנה, ואני לא יודע אם הספיקה כבר למצוא את התשובה.
מה שבטוח זה שלא הלכתי בדרך שבה הלכה, שאם כן, לא היינו
נפרדים.

באותם ימים התחילה לדבר על ידע.
ידע חדש לגבי עצמה. וידע לגבי השאלות הקיומיות של החיים.
כשהעזתי לשאול מאיפה כל הידע הזה, סיפרה שהתחילה לבקר אצל
פסיכולוגית נודעת שנקרא לה שירה צפיר.

שאלתי אם גם אני יכול לבוא ולהפתעתי נעניתי בחיוב. הפסיכולוגית
אפילו הציעה שאחרי הטיפול הזוגי ולטובת הטיפול הזוגי, תיפגש
אתי גם בנפרד.

הפגישה הראשונה נקבעה לאחת-עשרה בבוקר. בעבודה אמרתי שאני הולך
לפיזיותרפיה. התחלנו לדבר על הילדות. מי ומה היו הוריי. האם
אהבתי אותם. האם הם אותי. מה הייתה מערכת היחסים עם האחים
והאחות. וכשהתברר שהייתי בן-זקונים, שאלה: "איזה ילד היית
לדעתך?"
"ילד מפונק כמובן."
"למה כמובן?"
"כי הייתי הכי קטן."
"יכול גם להיות ההיפך ודוקא בגלל שהיית הכי קטן לקחת אחריות,
וטיפחת רגשות אשם, גם כשלא היית אחראי."
"ואיך זה מתייחס אליי ואל גילי?"
"בדיוק לזה רציתי להגיע. לדעתי יש ביניכם יחסים של הורה
וילד."

הייתי מזועזע ולא ידעתי מה להגיד. בעצם הבנתי והרגשתי מה
שמרגיש מי שבא לרופא והרופא שזה עתה עשה את הדיאגנוזה אומר
בחדוות ניצחון:
יש לך אפנדיציטיס קונסטרוקטוראליס

ואתה שואל, אלוהים, מה זה?!



ברבע-לשתיים-עשרה הרגישה שירה שלהיום זה מספיק ואמרה:
"תראה, אני מרגישה שמיצינו להיום. אין טעם להוסיף ולדבר שוב
ושוב על אותם דברים. קח את הידע שקיבלת, תעבד אותו. תעבוד אתו,
תשווה את מה שאתה יודע עכשיו למה שידעת אתמול... וכשתרגיש שאתה
רוצה לדבר אתי, צלצל וניפגש..."

זה נשמע מקצועי מאוד וגם הגיוני ובדיוק כשפתחתי את הדלת, כמעט
התנגשתי בפציינט אחר שרצה להיכנס.

אחרי הצהריים בא אחי מירושלים.
מבט אחד הספיק.
"מה קרה לך מיקי?"
"כלום."
"אז למה אתה נראה כאילו נפל עליך הר."
"כי הפסיכולוגית אמרה לי שיש לנו מערכת יחסים של הורה וילד."
"אז מה?"
"מה אז מה?! זה נראה לך נורמאלי???"
"תבין", אמר אחי, הפסיכולוג, "יש כל מיני מערכות יחסים וכולן
לגיטימיות. אח ואחות, הורה וילד, חבר וחברה... וכל אחת בפני
עצמה יכולה להיות רעה מאוד או טובה מאוד..."
"אתה בטוח שמה שהיא אמרה, שזה, שזה לא... לא נורמאלי?"
"בטוח."

בערב הלכתי עם גילי לחברים שלה. הילד שלהם שאל מי אני והם אמרו
לו בעלה של גילי. "לא נכון", אמר הילד, "זה אבא שלה..."

עברו שבועיים, הרגשתי שאין לי מה לומר לשירה, אבל בגלל שהחלטתי
לתת לזה צ'אנס של לפחות ארבע פגישות, התקשרתי וקבענו.
הגעתי עם גב כואב והיא שאלה מדוע לדעתך כואב לך הגב?
התחלתי לפרט את ההיסטוריה הרפואית של הגב שלי ואני לא בטוח שזה
נורא עניין אותה, ובכל זאת הופתעתי כשפתאום הכריזה:
"כאבי הגב שלך פסיכוסומאטיים!!!"


נורא נעלבתי. זה מה שיש לה להגיד לי אחרי חצי שנה במיטה עם רגל
שמאל משותקת ואחרי שבצבא הורידו לי פרופיל ל-45 קבוע. מה אני,
מתחזה???

רציתי לענות, אבל בדיוק צלצל השעון הביולוגי והיא אמרה בשקט
מקצועי:
"תראה, אני חושבת שמיצינו להיום, אין טעם לחזור עוד ועוד על
אותם דברים. קח את הידע שקיבלת, תעבד אותו, תעבוד אתו וכשתרגיש
מתאים, תתקשר..."


עברו עוד שבועיים. גמרתי לעבד את הידע וחזרתי אל הפסיכולוגית.
אחרי חצי שעה עלה בדעתה שאני מתאים למרתון טיפולי.
נבהלתי.
אמרתי שאני לא יכול בגלל הגב לשבת יותר משעה רצוף.
"דאגתי גם לזה ויהיה לך מזרון צמוד."
המשכתי להסס והיא המשיכה לשווק.
"נלחמתי בשיניים ובציפורניים להשיג לך מקום וחבל שנפספס את
זה."
שתקתי
"טוב, אם קשה לך להחליט עכשיו תודיע לי מחר."

דיברנו עוד כמה דקות, לא זוכר על מה, עד שבסביבות רבע
לשתים-עשרה, אבל ממש באופן לא צפוי, אמרה:
"תראה, אני חושבת שמיצינו להיום, אין טעם לחזור ולדבר... קח את
הידע שקיבלת, תעבד אותו, תעבוד אתו וכשתרגיש מתאים אז
תתקשר...ואל תשכח להתקשר מחר ולהודיע אם אתה בא למרתון!"

יצאתי. מישהו נכנס. נתקלנו. זה היה הפציינט מהפעם שעברה, צירוף
מקרים.

למחרת התקשרתי. שירה לא הייתה. דיברתי עם המזכירה וביקשתי
שתודיע לשירה שאני מצטער אבל לא אבוא למרתון.

ושוב עברו שבועיים ושוב הרגשתי, הפעם יותר מתמיד, שיש לי מה
לומר לה.
קבענו, כרגיל לאחת עשרה בבוקר והיא הייתה ערנית ותוקפנית:
"היה ברור לי מהרגע הראשון שלא תבוא למרתון, אבל לא זו הבעיה.
למה לא הודעת.השתפנת???"
אמרתי לה שהיא לא הייתה ושהשארתי הודעה אצל המזכירה.
"לצערי אי אפשר לבדוק את זה."
"למה אי אפשר? תקראי למזכירה..."
"המזכירה מתה."

מה עושים עם זה???!!!
המזכירה הייתה בת 27. טרגדיה. שתקתי. מה אפשר לומר. בסוף אמרתי
שזה טראגי ואני מצטער ושאם היא לא מאמינה לי אז די לי בכך שאני
מאמין לי.

"טוב, על מה אתה רוצה לדבר היום?"
"על כאבי הגב הפסיכוסומטיים שלי."
"ומה שלומם היום...?"

אמרתי לה שנעלבתי בפעם שעברה. שיש לי את כל התעודות הרפואיות
על הדיסק ולא שכבתי מסומם חצי שנה בשביל לשמוע שהכאב
פסיכוסומאטי, ושאם הייתי מועד ושובר את הרגל, גם אז הייתה
אומרת פסיכוסומאטי???
"אתה צודק אבל לא הבנת."
"לא אמרתי שהדיסק פסיכוסומאטי, אמרתי שהכאאאאב פסיכוסומאטי."

"תראי שירה", אמרתי לה, "אני חושב שמיצינו להיום, אין טעם
לחזור ולדבר על אותם דברים. עכשיו אני רוצה ללכת וכשתרגישי שיש
לך משהו לומר לי, תתקשרי."

קמתי ושילמתי.
היא רשמה קבלה, אבל לא הרימה את הראש מהנייר ולא אמרה מילה.
הייתי כבר עם היד על הידית כששמעתי מאחוריי:
"אתה יודע, אתה בנאדם מטעה."

הסתובבתי וחזרתי והתיישבתי שוב מולה.

"למה מטעה?"
"כי בפגישות הראשונות אתה עושה רושם של בן-אדם פתוח, שאפשר
לדבר אתו ואפשר להשפיע עליו, אבל ככל שמכירים אותך מסתבר
ומתברר שאתה עקשן גדול ושאי אפשר להזיז אותך במילימטר."

"וזה הכול?"
היא לא ענתה.
אמרתי תודה ויצאתי לרחוב המואר.
בשינקין כבר התפוצצתי מאושר, דילגתי מעל לספסלים ושרתי לעצמי
את כל שירי החיפושיות. טוב, אז חצי.

ואז עצר אותי שוטר אחד ושאל:
"מה אתה כל כך מבסוט?"
"כי הצלחתי להטעות אפילו את הפסיכולוגית."
"ומה זה אומר?"
"שאני יכול להטעות את כל העולם!!!"
"תגיד", שאל השוטר בפליאה, "מה יוצא לך מזה שאתה יכול להטעות
את כל העולם???"