אתמול מצאתי את עצמי שוכבת לידו במיטה
כשהוא מביט בי
והעיניים שלו נצצו כל כך.

לרגע רציתי לטבוע בתוך המבט הזה שלו
שיודע לכבוש אותי כל פעם מחדש.

מין מבט מסתורי כזה
שאי אפשר לנחש על מה הוא חושב
רק עצבות גדולה נראית בעיניו.

"זה מפריע לך שאת רואה עצב?" הוא שאל
"מה פתאום" מיהרתי להגיד
"אין אדם שלא מכיל עצב, ואין אדם שלא מכיל שמחה". הוספתי

התבוננתי שוב בעיניים האלה
אותן עיניים שעשו לי כאלה פרפרים בבטן
חיבקתי אותו, חיבוק חזק
והרגשתי אותו מהדק את האחיזה גם כן.

וכששכבתי לידו במיטה מחובקת בין זרועותיו
פתאום הבנתי שזה הדבר שחיפשתי כל כך הרבה זמן
שקט. מין שקט טהור מהול ברעש רציני.

אז אם שקט צריך להיות רגוע,
למה אצלי הוא כל כך מבולגן?

אני מוצאת את עצמי שוב ושוב חושבת עליו
כמעט 24 שעות ביממה
ובשאר הזמן
אני פוגשת אותו מחבק אותי בחלומות.

זה מדהים כמה קצת זמן יכול לשנות בנאדם
לרצות לחבק כל הלילה, ולא לעזוב
לחבק לנשק
וכל כך לאהוב.
לאהוב ברמות שלא חשבת שאת מסוגלת אפילו.

ואני? אני רוצה אותו. שלי ורק שלי.
רק להרגיש אותו קרוב אליי, מרגיע את כל השדים הרעים
שמתעופפים בתוכי במשך כל כך הרבה זמן
ובמילה אחת שלו
לרצות למות בין זרועותיו ולהישאר אבודה לנצח.

אני מרגישה איך לאט לאט הלב שלי מתאחה
ואיך הוא לאט לאט מדביק את כל השברים שעפו לכל עבר
מוריד את הדבק שניסה להחזיק את הלב השבור
שנשבר כבר כל כך הרבה פעמים
ואיך במבט אחד אל תוך עיניי
הוא גורם לחיוך שלי לפרוח
יחד אתי.