לפעמים כשאני מרגיש בודד, וזה קרה לי בעבר המון, מוחי מתעוות
וחושב אפלה ומתעמק ומתעצם עד שאני זקוק נואשות לכלי משחית אבל
אין בקרבתי אז אני גולש ופורח בדמיון שבעתיד, כשאשיג את כלי
המשחית, אני לא אהיה בודד וכולם יכירו אותי, מרצונם או לא. זה
קורה בדרך כלל כי האנשות והמזל לא בסביבה וחוק מרפי שולט
בקביעות מאמללת או שפשוט נולדת לפשל וזה לא בגלל שאתה לא בסדר
או לא נראה, זה רק בגלל שאתה טוב מדי ופגיע מדי וזה אומר שגם
כשאתה בתוך החברה אתה עלול לחוש בודד או חוסר שייכות לכדור.
אני רק ממשיך בראשי לדמיין אם האוסף של הבודדים יתאחד הם ייצרו
קבוצה עם המון ידע פוטנציאלי וכוח מניע לרדוף ולהילחם בכדור או
בבדידות. לא פוסל את המחשבה של התאבדות, זה יוכל לשחרר המון
כאב לב ונקמה בקרוביך אשר לא התייחסו לבעיותך כבעיות. הם דווקא
אלו שהוסיפו אולי קצת מחוסר השייכות. ואם חשבת שיצאת מזה, אז
טעית; עניין של זמן עד שזה יחזור... ומה שקורה אתי הוא שאני
חוזר לאותה הנקודה ומגלה שהכדור עגול ומתסכל... אבל אני גם
חושב שהבדידות היא קיימת, לפחות במקצת גם בחברה וברעש... זה
משהו עם עומק פסיכו... אתה צוחק ומדבר ומשתתף אבל זה לא זה, זה
רק כלפי חוץ. בפנים אני רסק של צביעות ומסכה שאם תגלה אותה אתה
תיחשב לחולה נפש ולא כדאי לאף אחד לגלות לאנשים את הג'וק הזה.
כביכול רק בודדים, כפי שאמרת, יבינו, אבל לדעתי לא כולם, כי לא
כולם באותה רמת בדידות. ואין כאן כל קשר ללימודים, מראה, חכמה,
יכולת וחוזק. את זה יש לכולם. זה יותר נפשי, מוחי, רגשי.. ואין
מבין אלא רק מי שחווה משהו כזה או דומה...

אל תגידו שזה לא קרה לכם מתישהו... או שאולי באמת לא חשתם כך.
זה רק בגלל שאני חייב להיות בטוח שאני גם כמוכם. קראתי ספר
לשינוי מצב רוח וזה עזר לי בצעירותי, כשהייתי עם מועקות רגשיות
גדולות שהתבטא בהפרעות חולניות.