הוא צריך ללכת. כבר מאוחר. קם מהמיטה ומלקט את בגדיו מבין
ערבוביית הבגדים המפוזרים על הרצפה. אני נשאר שכוב, ראשי שעון
על דרגש העץ, מנסה לשמור על העונג שבתוכי לבל יתפוגג החוצה.
מנסה לדחות את העצבות שכבר החלה מדפקת על הדלת, מחכה בחוסר
סבלנות עקשני שזו תיפתח. מדי פעם הוא מגניב מבט אל עיניי
העוקבות אחריו, מנסה לתהות על מחשבותיי. אך אני מחזיק חיוך,
משווה לפניי תחושה של אושר. יש במבטו מין ממזריות ערמומית,
כשידו נשלחת אל ידית הדלת, מעין רוע השאוב ממקור היסטורי עמום
בעברו.
"הבטחתי לך שאני אפגע בך. אמרתי לך שאני רע." הוא מצדיק את
עצמו בחיוך לנוכח העצבות שהחלה מסתננת פנימה דרך החרך שנוצר
בין הדלת למשקוף. אני לא אומר דבר. כאילו מורגל בדרכו של עולם.
באכזריות מתוקה הוא נושק על שפתיי ונעלם במסדרון החשוך.
שתיים וחצי אחר חצות ואני עדיין ער. יושב במרפסת, רועד, ספק
מקור ספק מהתרגשות, ושואף אל ריאותיי את עשן הסיגריה. טעם העשן
בפי מעמעם את זיכרון טעם לשונו, וריח גופו נשאר רק במחשבותיי.
כמה מוזר שדווקא שמי החורף המעוננים נראים בהירים יותר משמי
הקיץ זרועי הכוכבים. מראם הצהוב אפרפר עומד בסתירה גמורה לקור
המלווה את נוכחותם. שעה ארוכה אני צופה בהם מתהפכים ברוח, מפעם
לפעם מפנים עצמם מפני אור הלבנה הלבן הקר המתאמץ לשפוך היגיון
על יושבי הארץ. מדוע אני רוצה שיישאר, ממילא לא הייתי נרדם אם
היה עושה כן. קול נחרותיו הקצוב היה מחריד אותי משלוותי ומונע
ממני שינה. בבוקר הייתי לובש פרצוף עייף וחמוץ, ומייחל בכל לבי
שילך ויאפשר מעט מנוחה לעיניי. הרי בסרט הזה הייתי לא מעט
פעמים, אז למה אני מבקש לקלקל גם הפעם...
רוב סופי השבוע של החורף שעבר גשומים היו. כיוון שכך נשאר חוף
הים המבודד, שבפאתי העיר, נטוש ומיותם. גם אני נשארתי בבית.
ממילא שאבה הדירה החדשה שרכשתי את כל האנרגיות שעדיין נותרו
בי. גם כשנסתיימו המריבות עם בעלי המקצוע למיניהם, לא נסתיימו
הריצות והדאגות. כציפור האוספת זרד אחר זרד, ריפדתי את קני
בפריטים משונים, מנסה לשוות לו מראה חמים לימות האביב. אפילו
כשהגיעו שבתות שטופי שמש, עדיין הייתי מוצא עצמי מבלה בחנויות
הרהיטים ומוצרי האמבטיה, מחפש את אותם פריטים שייתנו את
ה-final touch לביתי החדש. באותה שבת, כשחזרתי מהחנות לאביזרי
מקלחת, משכתי את ההגה ימינה אל תחנת הדלק וחניתי ממול לחוף.
אור השמש לא הצליח לחמם את היום, כך שלא ציפיתי לפגוש שם אדם.
מעט הופתעתי למצוא שני אנשים כשהלכתי לאורך שני הקילומטרים על
החול הלבן. בדרכי חזרה ראיתי אותו פוסע מולי. כשחלף על פניי
קירב ידו אל חזהו. האומנם עשה לי סימן או שמא הטעו אותי
תקוותיי. בכל מקרה הלכתי אחריו. מדי פעם הפנה ראשו לאחור, לא
עוצר מהליכתו. שלוש פעמים התיישבתי, חוכך בדעתי אם להמשיך
אחריו או לחזור על עקבותיי. כשהדבקתי אותו, כבר היה ישוב על
סלע, צופה אל המים. חלפתי על פניו, מתרחק מטרים ספורים, מחכה
לראות אולי ישלח סימן נוסף. אך הוא בשלו, באדישות עקשנית, מביט
ישר כמתעלם מקיומי. חזרתי לאחור ובהיסוס זהיר שאלתי:
"אני מפריע לך?"
אלון השיב בשלילה במהירות. התיישבתי על הסלע לידו.
"מה אתה מחפש?" שאל בלקוניות עסקית.
"להכיר אותך..." עניתי בהיסוס.
"מה חשבת, שאני אבוא אחריך?" שאל בטון לועג. "אני רק באתי
לראות את השקיעה", החל מסביר את עצמו. לא ממש האמנתי לו וספק
אם האמין לעצמו. בכל זאת נאלמתי דום לנוכח דבריו, שוקל אם זה
הזמן לקום וללכת. נשארתי. לאט לאט, במין דממה ברורה, ירך נגעה
בירך ויד נשלחה אל יד, ואחרי כמה רגעים הייתי ישוב בין רגליו,
גבי שעון אל חזהו וידיו כרוכות מסביבי. מילים מועטות הוחלפו
בינינו. הידיים המלטפות ברוך עשו את עבודת ההתקשרות. כשנתבררו
כוונותינו ונמצאו מתואמות, הוריד בהתרסה את כובע הקסקט שעל
ראשו, מגלה שער ג'ינג'י דליל, כאילו מנסה לראות אם אברח. לא
משתי ממקומי. שעה ארוכה נשארנו כך עד שכדור השמש האדום נתכסה
כולו בכחול המים. התחלנו ללכת לכיוון היציאה, ואז נעמדנו זה
מול זה, צמודים. פי שהיה יבש מצמא קיבל בברכה כל לחלוחית
שהביאה עמה לשונו. התחלנו מתגפפים. כשנגעו ידיי בגבו, נרתע
ממני והמשיך ללכת. עמדתי רגע, מנסה לשער את מידת שעירות גבו,
שאפילו חולצת הטריקו שלבש לא הצליחה להסתיר. ניכר היה שמורגל
הוא בתגובה משתוממת ומביכה. מן הסתם הרבה אנשים נשארו לעמוד
כשהחליט להסתלק. אולי מוטב כי גם אני הייתי עושה כך. במקום זאת
קראתי אחריו שיעצור. חצי שעה אחר כך כבר היינו בביתי.
"סקס כזה טוב כבר מזמן לא היה לי", אמר בכנות מלאת חרדה. וגם
אני הודיתי שיש בינינו התאמה מינית. חזרנו לסלון עירומים. בין
לגימות הקפה סיפר שצריך הוא לפגוש חברים בערב לכן זמנו קצר.
"מה יהיה בהמשך?" שאל ביובש מעושה. חרדתי לענות. לא רציתי
שיאמר שזה היה סיפור חד פעמי. "למה אתה שואל לגבי העתיד?"
עניתי, מנסה לדחות את הקץ. הרים טלפון לחבריו וגילה שהקפה
בוטל. נשאר לפעם שנייה. לפני שהלך אמר: "אני בן אדם רע. אני אף
פעם לא אהיה חבר שלך. אני לא פנוי רגשית. אני מחפש רק סקס, אבל
אתה מחפש משהו אחר."
הייתי צריך לזרוק אותו באותו רגע, אבל מי יכול לחשוב בהיגיון
כשגופו עדיין מלא בעונג?!
שבוע אחר כך התקשר. ידעתי שסיפור חד פעמי זה כבר לא יהיה. בכל
פעם בילינו ערב שמחציתו הייתה במיטה ומחציתו שיחה במרפסת.
בתחילה היו חוקים. "אני יכול לתת לך או את יום שני או את יום
רביעי, בכל מקרה לא בסוף שבוע. טלפונים מותר אפילו כל יום." לא
נשמע כל כך גרוע, בייחוד כשהסקס מדהים, הלא כן? אף על פי כן,
משהו נפתח בו בחלוף הימים. בכל זאת הזמין אותי אל ביתו ביום
שישי בערב. לא לארוחה חלילה, זה כמובן היה יותר מדי. ממילא
שהיתי באותו יום שישי אצל הוריי בירושלים, כך שהיה לי די נוח
לעצור ברמת גן בדרכי חזרה. בשתיים בלילה הציע לי להישאר לישון,
מכריז שהוא חייב לקום בשמונה בבוקר. לא נשארתי. העדפתי לישון
מאשר להתהפך לקצב נשימותיו. מן הסתם את מבחן מספר שלוש כנראה
שלא עברתי. התלבט שעות אם לבוא לארוחת ערב אצלי שבוע אחר כך,
פעם אחר פעם הדגיש שאנחנו לא חברים. כשראה שלא הדלקתי נרות על
שולחן האוכל נרגע מעט. ביקש שאפתח יין אדום למרות שהגשתי עוף
(מבין גדול ביין לא היה). פתחתי מרלו. וכשגמרנו את בקבוק היין
כבר היה רגוע לגמרי ופתוח למשחקים. הרשה לעצמו להניח את ראשו
על ירכיי כשהיינו בסלון, וכשנשק לי זרם יין מתוך פיו והחליק אל
גרוני המשתנק בהפתעה. כשסגר את הדלת התפוגג האלכוהול מגופי,
מפנה מקומו לעצבות שכבר הייתה ישובה בסלון. אותה תחושה המשרתת
את הanti-climax.
הצלצול של הסלולרי החריד לרגע את יושבי השולחן. אך לנוכח חיוכי
המאושר חזרו היושבים לשיר משירי חג השבועות. שירתם שהגיעה עד
לאוזניו עוררה בו רגשות געגועים. אף שמזמן זרק את הכיפה מעל
ראשו, התגעגע לשבת עם משפחתו בערבי החג. כבר חמש שנים שלא עשה
כך. מאז שעבר לגור עם בן זוגו, התנכרה אליו אמו ולא החליפה אתו
מילה. גם כשנפגשה משפחתו מדי פעם לארוחה משותפת במסעדה, לא
זרקה לעברו מבט. את אביו היה פוגש רק בערבי החג בבית הכנסת. אל
בית הוריו לא יכול היה לבוא. תירץ זאת במעין מתן כבוד. בעטיו
של ניסיון בן שנתיים הפסיד את הדבר שכנראה היה חשוב לו מכול.
אולי בשל כך החל מספר לי על הטיול שיעשה למחרת ועל החברים
שיפגוש. חיכיתי שיציע, שיתן רמז של הזמנה. אחר כך שלחתי לו SMS
מרמז. אך הוא בשלו. "אנחנו לא חברים."
כמו רעל חלחלו מילותיו בתוך גופי משאירות תחושת מועקה עד כאב.
שעה וחצי נהגתי מירושלים לנתניה וגם לאחר כמה סיגריות במרפסת
לא נרגעתי. את שיחת הטלפון קיבל כשהיה במסיבת חג השבועות אצל
חבריו. הסברתי לו שזהו. נגמר. ענה רק מילה אחת. בסדר. הכאב
והפגיעות שבקולו הגיעו עד אליי. סגרתי את הטלפון מלא סיפוק.
עכשיו הרגשתי טוב. גמרתי את הסיגריה והלכתי לישון.
כל הלילה לא נרדמתי. אולי הייתה זו התרגשות שנותרה בי, או כמות
האלכוהול הניכרת שהכנסתי לגופי בליל אמש. או אולי היה זה אריה
ששכב עם פניו אל הקיר וגבו החלק מופנה אליי. שכוב על גבי,
עיניי תקועות בתקרה, עדיין טעון באנרגיות המיניות שזרמו בינינו
שעה קלה קודם, אני שואל את עצמי, ספק בכעס ספק בחרדה, איך נתתי
לזה לקרות, איך הפלתי את עצמי פעם נוספת. למרות שלא נתן שום
סימן לכך היה ברור לי: ההמשך הוא שברון לב. אותה תחושה מוכרת,
של כאב מהול בעצב של געגוע. אותה תקופה של חוסר רצון לקום
מהמיטה, אותה ישיבה ממושכת במרפסת כשבראשך מתרוצצות שאלות רבות
בלא מענה...
כשהשחר הפציע עזבתי את המיטה בשקט והלכתי לסלון. הנחתי לו
להמשיך לישון. לא רציתי לקלקל לו את פגישת העבודה שהייתה לו
בתשע בבוקר. אריה התעורר בשבע. ישבנו במטבח לוגמים קפה של
בוקר, עיניי חצי עצומות ומוחי סתום. מעט מילים הוחלפו בינינו.
כשלקח לגימה מהקפה, נצנץ הזהב שעל אצבעו בזווית עיני. נתתי בו
מבט שואל, מניין צצה הטבעת, שכה טרח להסתיר אתמול. באדישות
משהו, הסביר אריה, שהיה לו בן זוג אבל כרגע הם פרודים. עדיין
מחזיקים הם חשבון בנק משותף, ואת הטבעת החליט להשאיר על אצבעו
(רק לבינתיים...).
