"היי קוראים לי מוטי", כך הוא אמר לה, היא לא ידעה שמאותו רגע
החיים שלה ישנו כיוון ויהפכו לסיוט.
הכול התחיל בערב מאוד תמים, היא יצאה עם החברות לעוד אחד מאותם
ברים אפלוליים שמנגנים בהם את אותה מוזיקה רועשת. היא שנאה את
זה, אבל אהבה לצאת עם חברותיה הטובות. היא ידעה שמה שקורה
באותם מקומות שהם נהגו לפקוד כל סופ"ש זו תועבה, אבל כל החברות
שלה נהנו, היא רק נהנתה להיות אתן.
באותו ערב, כשהכול התחיל, היא ישבה עם תמי, החברה הכי טובה שלה
עוד מהילדות. הן כרגיל צחקו ודיבבו אנשים שישבו סביבם. הן אהבו
להמציא סיפורים על אנשים, כמו שעשו על הגבר עם השער השחור
הפרוע ששתה תשע כוסות וויסקי רצוף וניסה להתחיל עם הבלונדה
שישבה על הבר. הוא רוקח תרופות, רווק, רוסי, שבית המרקחת שבו
הוא עובד פשט רגל והוא כאן כדי לדפוק קצת ת'ראש.
הן היו משוגעות, אבל לא יותר מדי. הרי הן באו מבתים טובים,
סיימו בהצטיינות תיכון ולאחר מכן גם צבא. הן לא ידעו מה מצפה
להן בעתיד.
היא שתתה מרגריטה פסיפלורה כשהוא בדיוק ניגש אליה. היא הייתה
בטוחה שהוא מאותם גברים אדיוטיים שנוהגים להתחיל עם בחורות
בברים. היא עשתה פרצוף מיואש לתמי, הוא לא אמר כלום, רק שלף
מכיסו כרטיס ביקור קטן והושיט אותו לה. "מוטי מאיר, סוכן
דוגמנות".
סוכן דוגמנות?! היא חשבה לעצמה, מעולם לא עלה בדעתה להתעסק עם
עולם הדוגמנות, עם עולם ה"זוהר". הכיוון שלה בחיים היה עורכת
דין, ככה היא חונכה. בביתה תמיד הקניטו את אלה שמשתמשות בגופן
כדי להרוויח כסף, ההורים בהחלט לא היו בעד.
הוא ביקש לדבר אתה בפרטיות, היא הסכימה, מה כבר יכול להיות?!
הוא אמר לה מילים יפות. אף אחד לא דיבר אליה ככה לפניו. הוא כל
הזמן הזכיר את זה ש"יופי כזה הוא לא ראה בכל חייו ובתור סוכן
דוגמנות הוא רואה הרבה בנות יפות, אבל כמוה לא הייתה..."
הוא אמר לה שאם היא מעוניינת שתתקשר אליו, מתי שתרצה. הוא היה
אדיב וכל כך נחמד, הדיבור שלו משך אותה.
כבר למחרת היא התקשרה, היא לא תיארה לעצמה שהכול יתגלגל כל כך
מהר.
הוא הפך אותה לסטאר, היא הופיעה בכל הכותרות והמגזינים, כל
הגברים הכי מבוקשים בעולם הזוהר רצו בה. היא הייתה מאושרת. היו
לה בית גדול, מכונית יקרה, מלא בגדים, כל מה שרק ביקשה היא
קיבלה.
עם החברות היא נאלצה לנתק קשר בגלל כל הלחץ שבקריירה, ועם
המשפחה היא בקושי התראתה. זה לא הפריע לה כל כך, לפחות לא
בהתחלה.
היא זוכרת את היום שבו הכול התהפך ומצטמררת, זה לא נראה לה
הגיוני.
היא רוצה לשכוח הכול. מאז אותו יום שחור היא חיה בפחד, בחשכה.
היא לא מצליחה לישון או לאכול. היא בחרדות תמידיות.
זה כל הזמן חוזר אליה, איך שהוא נכנס לחדר האיפור, מבקש
באדיבות מכל המאפרות לצאת כדי שיוכל לברך אותה בפרטיות על
ההצלחה הגדולה. הוא מחבק אותה, חיבוק אבהי, חם. היא לא חושדת
בכלום, גם לא כשהוא נועל את הדלת. היא סמכה עליו.
הם דיברו קצת והיא אמרה לו כמה היא מאושרת. לפתע הוא התקרב
אליה, קצת יותר מדי. הוא אחז בחוזקה בזרועה. היא אמרה לו שהוא
מכאיב לה אבל הוא רק תפס חזק יותר ובנוסף חסם את פיה. היא לא
הבינה מה קורה. בתוך שניות מי שהיה לה כמו אבא הפך לסיוט שלה.
הוא לחש לה מה הוא חושב עליה. זה הגעיל אותה. היא ניסתה לצעוק
לעזרה אבל היד שלו התהדקה סביב פיה. היא בכתה ונזכרה באותו
היום שבו הוא ניגש אליה.
"היי קוראים לי מוטי", הוא אמר וכיבה את האור.